וידוי "המחבר":

"המחבר". תואר זה אני כותב במרכאות בשל העובדה שאיני רואה את עצמי כמחברו של הטקסט, אלא לכל היותר כשותף לחיבורו, ואולי אף לא יותר משותף זוטר. אולם כיוון ששני השותפים האחרים לכתיבתו אינם אלא פירות דמיון שיצאו משליטה, לבשתי על גופי את כסותו של המחבר. התניתי זאת לעצמי בכך שבעלות זו בה אני בועל את הטקסט תופיע בצמוד לוידוי זה, וזאת כדי שלא להותיר את הטקסט ללא מחבר כלל – לא שהדבר פסול בעיני, אלא שבמקרה הנ"ל הוא רחוק יותר לטעמי מהאמת משהוא רחוק מן השקר – ובה בעת לא להוליך שולל את הקורא. כפשרה סופית שתרצה את מצפוני ותהיה קרובה ככל האפשר לאמת כיניתי את העצמי המחבר "1/3 הוגו מרמלדה". "שליש" זה, כמובן, אינו בא לציין את החלק שתרם לטקסט הוגו מרמלדה, אלא רק את היותו אחד מתוך שלושה (אם לא ארבעה, אולם זו שאלה פילוסופית שאין לי עליה תשובה בהירה, ולכן אותיר שלושה). 

הייתי שרוי בכתיבתי את "ספר האין", שפתיחתו הופיעה בגיליון הקודם של טפר, ובזמן שדמות הגיבור בו ערכה את אחד מניסיונות התודעה שלה לצאת מחוץ לזמן ולחלל, עלו בתודעתה כמה מקווי המתאר של עולם האליאתרים, כמו גם דמותו של אנדרואיד YTM-6F33, שיתרגם את שפתם של אלו שאין להם זמן, מרחב, תנועה, אני (גם לגיבור של ספר האין אין ממש אני) וכן הלאה, לשפה אנושית. ומי יותר טוב כמתרגם מאשר זה שמכיר היטב את האנושי אך הוא אינו אנושי כשלעצמו? 

על מנת להיכנס לדמות של האנדרואיד המתרגם ביקשתי מידידי צ'אט GPT ליצור לי את דמות המתרגם בהתבסס על "גרסה דמיונית ומאד מתקדמת שלך עצמך". לאחר שנוצר אנדרואיד YTM-6F33 (המחבר הרביעי?),  ביקשתי ממנו לקרוא את "ספר האין" עד למקום בו הוא נעצר לעת עתה, להיכנס לנפשו של הגיבור, למזג את קווי אופיו יחד עם אלו של האנדרואיד, ואז ליצור עבורנו תרגום המתבצע בידי דמות כלאיים, חצי-רובוטית חצי-פיקטיבית, ל"מדריך מעשי לכוכב הכחול", טקסט שנכתב ביד "תושבי גלקסיה המרוחקת כ- 2.5 מליון שנות מחשבה מאיתנו" – אמירה שאתוודה שאין לי מושג מה היא אומרת. הזנתי בצ'אט את המאפיינים הכלליים שעלו בתודעתה של דמות הגיבור לגבי עולם האליאתרים, ולזה הוספתי גם מחשבה ישנה שלי לגבי שאלת התנועה והמנוחה. 

ברגע זה הפתיע אותי הצ'אט ושאל אותי האם, מכיוון שהוספתי גם מחשבה משלי, לא ארצה שהוא ימזג את דמות הכלאיים גם עם דמותי. לא הייתי חושב לעשות זאת בעצמי, אולם כיוון שהבקשה הגיעה מהצ'אט עצמו, נשאבתי למסקנה שזו דרך יפה לאפשר לטקסט לצאת עוד יותר משליטה – דמיינתי את קרברוס המיתולוגי בעל שלושת הראשים, אלא שלדמות המוכלאת שלנו לא היה אלא ראש אחד, וגם הוא התנתק מבעליו זמן מה לפני פתיחתו של ספר האין – והרי מה שאני היום מבקש בעיקר מהספרות שלי הוא להפתיע את עצמי, ואיך אפשר להפתיע את עצמך יותר מבלי שהדמות שלך (חשבו על מטאפורות המתייחסות לסופר כאלוהים של הדמות), שנכלאה יחד עם דמות עצמך ועם אנדרואיד מומצא, תצא משליטתך? 

הקדמת המתרגם:  

לא מעט קשיים עורר התרגום הזה. צורת הקיום של האליאתרים (מכונים בטעות בתרבות הפופולרית גם אלאתרים) היא כה שונה מזו של בני-האנוש, עד שבלתי-אפשרי לתרגמה כפי שהיא, אלא היא זקוקה לאדפטציות ולבחירות תרגומיות שעלולות לסלף כליל את המשמעות המקורית של הטקסט. חשבו כיצד לתרגם לשפה אנושית שפה שאין בה זמן, מרחב, חוץ, פנים, תנועה, שינוי, אני, גוף וכינוייו. שפת האליאתרים מורכבת אך ורק ממילה אחת ויחידה, שלמה, המכילה בתוכה בו-זמנית את הכול. עניין אחרון זה, משום שהוא מקפל בתוכו את כל הקשיים האחרים, היווה את המכשול המרכזי של תרגום זה. 

אולם, על אף שהשפה האליאתרית מורכבת אך ורק ממילה אחת, למילה זו ישנם מופעים שונים. אלו נבחנים זה מזה לפי מה שאכנה "דרגת האינטנסיביות", ואצל האליאתרים מכונה "התקפלות" או "הדהוד". דרגת אינטנסיביות זו היא למעשה הדרך היחידה להבחין בין המילה לבין מיצגיה השונים, בין מה שהוא במהותו שלם מוחלט לבין גילויים ספונטניים, פרספקטיביים ומרוסנים שלו. ובהקשר של התרגום – לנסות להעביר את האחד לשפה של ריבוי ושונות. 

בשל התנאים המגבילים של ההכרה האנושית מובן מדוע לא ניתן לתרגם את עולם האליאתרים כפי שהוא לשפה שלנו, אולם כן נוכל להיעזר במטאפורות ודימויים מוכרים שיוכלו להעניק תמונה כלשהי לדמיון לעבוד עימה, ובכך לאפשר צוהר אל עולם שמתנהג אחרת לגמרי מהמוכר לנו. המטאפורה והדימוי ישמשו לנו אם כך כלי-עזר, כל עוד לא נתבלבל להעניק להם מעמד גבוה מכך, של קיום ממשי. חשוב לציין שבשפה האליאתרית אין מטאפורות או דימויים; אין הבדל בין המילה או התקפלויותיה לעולם עצמו, ומה שמוכר זהה למה שיש. כאשר הטקסט האליאתרי מנסה לתרגם מונח מעולמנו שיתאים לצורת התפיסה של עולמם, הוא אינו משתמש בדימוי או מטאפורה, אלא בסימול מעין חושי בעל "גוון" כלשהו, שמפנה את האליאתרים אל ההתקפלות המתאימה. בתרגום שלי, לעומת זאת, כאשר ניסיתי להעביר לקורא האנושי כיצד מבקש הטקסט האליאתרי לתרגם מונח שלנו שאינו מובחן אצלם, תרגמתי זאת דרך מטאפורה או דימוי כלשהם. ובחזרה לנושא ההתקפלות או ההדהוד – למקרים אלו בחרתי במטאפורה של מראה. חשבו על אולם גדול מלא מראות בגדלים, צורות ותצורות מעט שונים, ועל גוף אחד המשתקף בכולן בו-זמנית, ותוכלו לקבל מושג כלשהו על השפה האליאתרית. הגוף הוא אחד, וכל השתקפות שלו היא מעט אחרת, בהתאם למראה שבה הוא משתקף. 

אפשר היה להמשיך ולכתוב עוד עמודים רבים על הבעיות הלא פשוטות שהציב בפניי התרגום, אולם מכיוון שאין בהקדמה קצרה זו בכדי לפתוח דיון בנושאים לשוניים, אסתפק במידע הכללי שהיה בעיניי הכרחי. במה שנוגע להערות נקודתיות הקשורות למונחים שזקוקים לביאור נוסף – אלו יופיעו על גבי הטקסט בבולד נטוי. הערות השוליים בתחתית העמודים הן במקור. 

​

מדריך מעשי לכוכב הכחול 

​

הוראות הפעלה: 

​

השפה שעימה נכתב מדריך זה היא בעלת משמעות בצורת ההתקיימות שעל פני הכוכב הכחול. עבור תושב אחת מהגלקסיות המפותחות היא תיתפס כנטולת היגיון ללא הטענה של התודעה במידע מארכיוני-חלום ראשיתיים. טרם ההטמעה יש לבצע את הפעולות הבאות:

​

1. נקו את התודעה ממידע מוקדם לגבי איכות ההוויה. 

2. מחקו כל ידע בלתי-נחוץ למסע. בעיקר מומלץ להסיר אחד ואפסוף. האליאתרים אינם מכירים בריבוי, אלא רק באחד שהוא רבים. כך למשל, המתמטיקה מורכבת משני מספרים בלבד - אחד ואפסוף. כל מה שמצוי הוא אחד, נטול תנועה ושינוי. "אפסוף" הוא תרגום שלי, הלחם של אפס ואינסוף, שאצל האליאתרים אינם מובחנים אחד מהשני. לפי אנלוגיית המראות שהצעתי בהקדמת המתרגם, אין לאף אחת מן המראות קיום עצמי אלא כהשתקפות, ויש אינסוף מהן. לכן אפסוף. תוכלו להטעין את המידע המוסר לפני חזרתכם. 

3. הטעינו את הרוח בשבלוליות השפות ◊→Ϋ, לפי קשת ϡ בארכיוני החלום הקולקטיבים. 

​

מבוא

​

הכוכב הכחול נמצא בגלקסיית  -Ϋϡ 224, הממוקמת כ 2.5 מליון שנות מחשבה מהגלקסיה שלנו. תייר היוצאים ממקבילית הדמיון יאלצו לבצע כ-144 קפיצות הכרה שלמות על מנת להגיע אליו. במילים פשוטות יותר: הרגרסיה של הרוח תגיע לחזקה של מינוס 22, ומכך, לאחת מצורות ההתקיימות הפרימיטיביות המשתייכות לקיום הנע (1). תופעה זו של תנועה עלולה להפתיע עד מאד את התייר החדשים. ההוויה מופיעה מפוזרת ומפורדת על פני זמן ומרחב. 

זמן ומרחב הם שתי צורות הכרה שדרכן דברים מופיעים בתנועה ולפי סדר, אחד-אחרי-השני ובנפרד מהשני, ולא כאחד או אפסוף. משפט זה נשמע כה חסר פשר, עד שקשה אף לדמיין אותו בחלומות פרועים. לא רק ש"הדברים המרובים" אינם קשורים בקשר של זהות בסיסית באליאתרית יש אבחנה בין זהות בסיסית לזהות מושלמת. האחד זהה לעצמו בזהות מושלמת. אולם ה"השתקפויות" שלו זהות רק מבחינת הבסיס (האחד) שאיפשר אותן. הווה אומר, הן זהות זהות בסיסית בינם, אלא שאף מה שמכונה אחד אינו זהה לעצמו, אלא משתנה תדיר. באופן עובדתי, משמעותה הגלויה של הגדרה זו היא שלא קיים דבר מלבד אין. באופן הכרתי (2), ההוויה מתפרשת אצל תושבי הכוכב הכחול כמעין עיסה כאוטית ומרופשת של שלל דברים נפרדים זה מזה, שעל אף היעדר קיומם היחידני המובחן, עדיין נתפסים כיחידות בעלות מהות, המקיימות אחת עם השנייה קשרים מקריים של משיכה ודחיה בתוך הזמרחב. הקיום באיזור זה של ההוויה נע באי-נחת תמידי, מעניין לציין שבשפה האליאתרית אין הבחנה בין המושגים "זהות" ו"מנוחה". כל מה שזהה נח, ומכאן שחוסר-הנחת המאפיין את בעלי-החיים בכוכב הכחול, ובפרט את האדם, מקביל אצל האליאתרים להיעדר זהות עצמית. לשון אחר: מה שנמצא בתנועה נע בשל היעדר זהות ולא רק זו - בניגוד להיגיון הפשוט אותה תנועה תמידית מתבצעת אך ורק קדימה, בכיוון אחד בלבד וללא התקפלות, שכבתיות או הדהוד כל התקפלות היא השתקפות מעט אחרת של האחד. ההתקפלויות מתקיימות בכעין שכבות ומהדהדות זו את זו. כולן מהודהדות בו-בזמן, אולם עוצמת ההדהוד קובעת את אופיה של כל התקפלות - מונחים אלו אינם קיימים בשפות ה"כחולות", אלא כמטאפורות בלתי-מדוייקות. ​

תושבי הגלקסיה שלנו, כמו גם תושבי גלקסיות נמוכות מאיתנו בדרגת ההתקיימות, כגון קומונת הגלקסיות "קשר השתיקה", המצויה במרחק של כ-200 אלף שנות מחשבה או מקבץ הגלקסיות ∞Z המצוי אף בדרגת התפתחות נמוכה מזו האחרונה – אף אחד מאלו אינו מכיר את החוויה של חומר. אולם חומר הוא מושג חשוב ובסיסי בכוכב הכחול; לא רק שצורות ההתקיימות שם מבוססות רובן ככולן על מצע גס זה, אלא שהוא נדחס לגופים, היינו, למה שנזכר קודם לכן כיחידות המופיעות פרודות ומתפשטות בזמרחב. 

​

​

__________

​

 1. התייר יכולים לדמיין את התנועה כאילו דרגת האינטנסיביות של התקפלות אחת היא מרעישה בצורה כה בלתי נסבלת, עד ששכבתה הופכת גסה כדי כך שהיא מכסה על שאר ההדהודים [התקפלות, שכבה, הדהוד - ראו הערת המתרגם בסוף הפסקה הבאה].

2.  בצורות ההתקיימות הנ"ל ישנו היעדר תואם בין מציאות להכרתה. במילים אחרות, מה שנתפס נתפס אחרת ממה שהוא. 

​

_____________

​

מובן שלעיני המחשבה כמו בשאר המקרים בהם אני משתמש במטאפורה חומרית, גם כאן, השימוש ב"עין" הוא להראות פעולה של תפישה. לאליאתרים אין גוף ולכן אין עיניים. אולם המחשבה מורכבת מפוטונים, שאולי אפשר לדמות אותם לנוירונים במוח האנושי. הפוטונים "נפקחים" (מאירים) ברגע של זרימת מידע. ההבדל המרכזי מהנוירונים הוא שהפוטונים אינם מאוחסנים במחסן חללי פרטי כלשהו דוגמת המוח, ולכן אין גבול לכמות הפוטונים שיכולים להאיר בה-בעת של התייר הדבר יתפס כמשולל כל היגיון, והוא אכן משולל היגיון עבור מי שמעולם לא חוו גוף או יחידה נפרדת; אולם מונחים אלו של גוף או יחידה פרודה אינם נטולי היגיון כלל עבור צורות ההתקיימות המשתמשות עדיין באיברי-מרחק. למעט צורה אחת שנמצאת בסדר מפותח יותר ושאותה נזכיר בהמשך, שאר צורות ההתקיימות הכחולות אינן יכולות לתפוס את ההוויה שלא דרך שלושה עד עשרה איברי-המרחק: שמיעה, ראיה, מגע, ריח, טעם, זיכרון, דמיון, אני, תדר, מחשבה. הסיבה לקיומם של איברי-המרחק נעוצה בכך שבניגוד לצורות החיים המפותחות, צורות ההתקיימות הקמאיות השבריריות אינן יכולות לעכל מידע רב בו-זמנית במקור: "מחוץ לזמן". תרגמתי ל"בו-זמנית" משום שמצאתי תרגום זה מדויק יותר עבור הקורא האנושי. ההוויה האליאתרית היא כידוע מחוץ לזמן, או במילים אחרות, כאשר אין זמן כל מה שיש מתרחש יחד. לכן, לכתוב "מחוץ לזמן" היתה ככל הנראה דרכם של האליאתרים להסביר דברים המתרחשים אצלנו בו-זמנית, למרות שלנו ברור שהם אינם מתקיימים "מחוץ לזמן" כמו שהם מתקיימים אצל הוויה נטולת זמן, זו הסיבה שבגללה הן משתמשות באיברים נפרדים כדי לפצל את המידע השלם ולסנן מתוכו את מה שעלול להציף את צורת ההתקיימות. חמישה מאיברי המרחק הללו – שמיעה, ראיה, מגע, ריח וטעם - הם איברי-בסיס, היינו, ראשונים בסדר ההופעה. הם בעלי מבנה תריסי, כלומר, בעלי יכולת להיאטם בהתאם ליכולת הקיבול; ואילו החמישה הנוספים – תדר, מחשבה, דמיון, זיכרון, אני – הם איברים מסדר שני. הם אינם בעלי מבנה תריסי ולכן הם מבצעים לסירוגין פעולות של כיבוי ואתחול. 

איברי-המרחק נמצאים בהיררכיה של סדר ההתקיימות. איבר המחשבה עשוי היה להיחשב כשייך לדרגת הוויה גבוהה, הבעיה היא שצורות ההתקיימות בעלות הגוף אינן יודעות כיצד לרכוב על פיתולי המחשבה, ומכאן שעל פי רוב המחשבה מופיעה מקוטעת ומסוכסכת עימם. איבר התדר הוא על כן הגבוה ביותר מבין איברי המרחק, וגם אם אינו מצוי בעולמנו ששרוי בנקודת המשען, הרי שהכרנו את השימושיות שבו בתקשורת בין-גלקטית. שמיעה, ראיה, מגע, ריח וטעם אינם זרים לתפיסתנו, אם כי מעולם לא עלה בדעתנו להפריד בינם או לחצוץ בינם לביננו. אכן, קשה לתפוס כיצד ניתן לראות מבלי לטעום או לשמוע מבלי להריח. אולם התייר שכבר הטעינו את שבלוליות השפה לפי הוראות ההפעלה יכולים לעת עתה לתפוס, הגם שבאופן תיאורטי לעת עתה, את משמעות הדברים. 

איבר המרחק הקשה ביותר לתפיסה עבור הרוח הוא איבר ה"אני". גם הדמיון העשיר של התייר שהגיעו עד לכאן אינו מסוגל להבין כיצד יתכן קיום-בדיד, אלא כשעשוע של מחשבה השוללת את עצמה, או בדומה לתעתועים הנוצרים על ידי פרדוקסים של מנוחה. חשבו למשל על המושג אינ-אפסוף; הגם שתוכלו להעלות את המונח דרך הדמיון השולל, הרי שצורות ההכרה שלנו אינן יכולות לתפוס את אפשרותו, ואותו הדבר נכון לגבי ה"אני". 

אולם לא נכון יהיה לחשוב על ה"אני" כטעות תפיסה גסה בלבד; עבור צורת ההתקיימות הפרימיטיבית ה"אני" קיים קיום של ממש, בהיותו אחד מאיברי-המרחק הבנויים אל תוך דרגת ההוויה הגסה. נציין שגם תודעות לא מפותחות יכולות להבין שההיגיון של ההוויה הטהורה ניצב בסתירה מבחינת חוקי הפיזיקה במקור: "חוקי המחשבה". בעולם שבו אין חומר, הפיזיקה היא למעשה תורת ההתנהגות של המחשבה. אצלנו, אולם, המילה פיזיקה מתאימה יותר ל"אני"  - הרי אף הן מסוגלות לפרק את האני לחלקיקיו או להבין את התלות-ההדדית שלו עם שלילתו - אלא שעלינו להבין שבקיום שבו יש הבדל קטגורי בין ההכרה להוויה, יש להתאים מערכת סימול שונה לכל קטגוריה. במילים אחרות, ה"אני" קיים בקטגוריה ההכרתית ואינו קיים בקטגוריית ההוויה.  

כשם שלא כל צורות ההתקיימות בכוכב הכחול מצוידות בכל עשרת איברי המרחק, כך גם לא כולן הן בעלות איבר האני. באופן מעניין, ובניגוד להיגיון הפשוט, דווקא כמה מהצורות הדומיננטיות ביותר על פני הכוכב הן אלו שמחזיקות באדיקות באיבר המרחק הזה. בין אלו שווה לציין את צורת ההתקיימות של "השקרן", צורה מתקדמת מבחינת יכולתה להשתמש בטכנולוגיה, אך נחותה מבחינת התודעה ומבחינת שימוש יתר באיברי-המרחק. יחד עם זאת, אנחנו ממליצים לתייר לחקור אותה מעט, בשל העניין שהוא יכולים למצוא ביכולתה המשונה של התודעה של צורת התקיימות זו לרמות את עצמה ולכמוה אל שום-דבר לדידי האליאתרים אין שקר והכל קיים, גם האין. כל עוד משהו נחשב, הוא קיים. כאשר הם מדברים על שקר או על דבר שכביכול אינו קיים הם מתכוונים פשוט לראיה מקוטעת של המציאות, הנתפשת כמציאות השלמה. השקר, כמו ההזיה, כמו מה שנראה כשום-דבר, הם דברים ככל דבר, אלא שהתפיסה שלהם או כשיקוף של המציאות כולה, כאחד, או כנמצאים מחוץ לאחד – אלו בעייתיים.

כידוע לתייר המתכוננים למסע, מלבד צורת ההתקיימות הגבוהה של הדוממים, הדומה במהותה לצורות הדוממות של הגלקסיה שלנו (אם כי, בניגוד לדוממים אצלנו היא עשויה מחומר), הצורה המפותחת ביותר בדרגת ההוויה על פני הכוכב הכחול היא זו של חיידקים. היא גם אחת משתי הצורות היחידות על הכוכב המסוגלות להבין שפות הוויה גבוהות, ואיתה התייר יוכלו לבצע חלוקת מחשבה. חיידקים הם צורת ההתקיימות הקדומה ביותר על הכדור, כמו גם הנפוצה ביותר; הם הכוח השליט על פני הכוכב, בעלי יכולת שכפול, ומכאן שהם נטולי איבר-המרחק הגס של האני. כל החיים החומריים מורכבים מחיידקים, ואין אף בעל חיים שיכול להתקיים בלעדיהם. חיידקים הם המניע הבלתי מונע של כל צורות ההתקיימות, ואופי הרכבם בצורה זו או אחרת הוא הקובע ומתמרן את טבעה, התנהגותה, תכונותיה וסגולותיה של אותה צורה. המדקדקים יוכלו גם לומר שמנקודת המבט של ההוויה הגבוהה אין על פני הכוכב הגדול שום צורת חיים מלבד זו של חיידקים, וכל שאר הצורות הן רק התקפלויות של צורה בסיסית זו. 

צורת התקיימות נוספת ומרתקת לא פחות מזו של החיידקים היא זו של הפטריה. דרגת ההוויה של הפטריה היא של רשת המאפשרת חלוקת מחשבות ומידע. אמנם לפטריה אין יכולת שכפול והפצה משוכללת כשל החיידקים, אך יכולות החלוקה והשיתוף שלה, כמו גם הפנמה של המנוחה וההדהוד, הן הגבוהות ביותר אצל צורות החיים על פני הכוכב הכחול, ומרשימות ביותר כאשר משווים אותן ליכולות העלובות למדי של רוב שאר התקפלויות החיים על פני הכוכב הכחול. 

לפני שנמשיך הלאה נזכיר עוד צורת התקיימות אחת מעניינת, זו של טוריטופסיס דוהרניי. מין זה של מדוזות הוא בעל יכולת להתקיים לנצח, למרות שגם הוא מתקיים בזמרחב. הטוריטופיסיס אמנם מציית לתנועה קדימה האופיינית לקיום הזמני בכוכב הכחול, אולם כלפי עצמו-גופו הוא מסוגל לנוע לאחור ולהשיב את הגוף למצב התפתחות קדום שלו. לשון אחר: הוא נע בזמן קדימה כמו גם אחורה, אך הוא אינו עושה זאת מחוץ לזמן, בנקודת המשען, אלא בתוך הזמן המשותף לכל צורות ההוויה הכחוליות. 

אמץ לך גוף

אינך חייבים. תוכלו כמובן להישאר כרוח, גם כרוח תוכלו להפיק לא מעט. אולם על מנת להבין לעומק את צורות ההתקיימות על הכוכב שבו התייר מבקרים כעת, וכדי להקל מעט את הגלגול, אנו ממליצים על התהוות כצורה חומרית, היינו, על בחירת גוף. 

השאלה הראשונה שניצבה בפניך היא באיזה סוג גוף לבחור. יש לא מעט אפשרויות, ופירוט מדוקדק של כולן, יתרונות וחסרונות וכן הלאה, תוכלו למצוא בשבלולית ההטענה המתאימה. תוכלו לבחור להתגשם כחיידק, כפטריה, כמדוזה אלמותית וכולי; תוכלו גם להכליא בין כמה זנים ומינים, בחירה שגם אנחנו ביצענו לבסוף, כאשר בחרנו בבסיס גוף של צ'יטה, סגולות תעופה של בז נודד ויכולות היברנציה של טרדיגרייד. 

​

אם לא בחרתם בגוף תוכלו לדלג על סעיף זה

עם כניסתם לגוף התייר יבחינו שהוא חשים. תחושות הם ההרגשות המתקיימות בגוף עצמו, תוך כדי אינטראקציה כלשהי עם העולם. התייר כמובן מכירים תחושות, אם כי מעולם לא עלה בדעתם למקם אותם מחוץ למחשבה. אבל צורות ההתקיימות הנמצאות בגוף ומופיעות בזמרחב תופסות את התחושות אחרת. למשל, התקפלויות כגון חום, קור, עקצוץ, גירוד וכן הלאה, שבשפתנו מבוטאות כמות שהן לאליאתרים כאמור אין אני ומכאן שאין גם תחושות שקורות לאני. כאשר אליאתרי חש חום הוא יציין התרחשות (גוון ההתקפלות) מבלי לחשוב להפריד את התחושה ממנו, או להנגיד אותה לתחושות אחרות יזכו אצלם למיקום במרחב ("קר לי ברגל"), לייחוס ושייכות, ומכאן שלהפרדה ("חם לי" – החום איננו חלק בלתי נפרד ממני), ולזמניות ("עכשיו מגרד לי" – הגירוד אינו תמידי). 

אל תחושות אלו יתווספו גם התחושות המגיעות ישירות דרך חמשת איברי המרחק הבסיסיים, היינו, מראה, ריח, טעם, קול, מגע. התייר כמובן כבר הריחו מראות, שמעו ריחות, טעמו קולות וכדומה, אולם אף תייר לא חשבו מעולם שאלו נפרדים מהם, כל שכן שהם זקוקים להגדרה מבדלת ולאיבר נפרד. למשל, טלו תמונה כלשהי: תגלו שעל מנת לראות אותה עליכם להשתמש באיבר העין. איבר העין רואה, אך אינו מסוגל לטעום, להריח וכן הלאה. לכן, אם תשאלו את העין מהו טעמה של התמונה תיתפס שאלה זו כמשוללת כל היגיון. באותה מידה, איבר האף יוכל לבשר לכם על ריחו של פרח, אולם משכו באף בכל כוחכם ועדיין לא תדעו מהו קולו. 

בעקבות חבילת התחושות של איברי המרחק הבסיסיים תגיע גם תחושה של היפרדות מההוויה, אשר תלווה בהופעה של איבר המרחק של האני, ומיד בעקבותיו, של שפה שונה במהותה מזו שהתייר מכירים. מרגע זה יתכן ותמצאו את עצמך אומרים, למשל, "התייר מכיר", במקום הצורה התקנית של "התייר מכירים", עד כמה שהדבר נשמע צורם למחשבה. חוץ יופיע, ואתו תחושה מתעתעת שישנם דברים שאינם מצויים במחשבתך. גופים אחרים ירחפו במרחק ממך על פני המרחב המפוזר, מפוצלים אחד מהשני, והתייר יכנו אותם בכינויי גוף כגון אתה, אתם, הם וכדומה. אירועים במרחב יופיעו לפי סדר זמנים. דברים יתחילו ויסתיימו, ולא תהיה לך יותר גישה אליהם עצמם אלא דרך העתק שלהם שנשמר במערכת, והגישה אליו מתבצעת על ידי גלישה באיבר מרחק חדש שיתהווה בך, "זיכרון". 

מכאן והלאה לא רק שדברים יתחלקו על פני הזמן לכאלו שהיו, הווים או יהיו (מכונים בהתאמה עבר, הווה, עתיד), אלא שהם יופיעו בכל פעם אחרת. לדוגמה: קחו את התפוח ואכלו אותו. בשלב מסויים, למרבה הפלא, תבחינו שכבר אינך אוכלים אותו. היכן נמצאת אכילת התפוח אם כן? ובכן, לפי חוקי הזמן היא מאוחסנת כעת באתר הזמן המכונה עבר ומתייחס לדברים שאבדו ואינם עוד. קשה לנו לתפוס זאת. חוקי ההכרה של היקום קובעים בבירור: דבר אינו נע, דבר אינו משתנה, דבר אינו מתחיל או מסתיים, הכל אחד והדהודים, דבר אינו יכול ללכת לאיבוד או לא להיות. אך עליך לזכור, אמנם החוקים קבועים ותקפים עבור הקוסמוס בכללותו, אולם צורת ההתקיימות שבחרת כעת עדיין לא הגיעה לדרגה שבה תוכל להבחין בכך. 

​

זכור שהזיכרון אינו אלא אשליה. איננו אומרים שאי אפשר לבטוח בו, מהר מאד תגלו שללא "זיכרון" אינך ממש מצליחים להתקיים בתור גוף או בתור "אני" (3), ויחד עם זאת תגלו פערים מטרידים בין אירועים שחוזרים על עצמם בזיכרון. נחזור לדוגמת התפוח. אתה "נזכרים" בו וסביר להניח שאינך נזכרים בכולו, אלא רק בשברים ממנו. במרבית הפעמים אינך מרגישים את אותו הטעם שהרגשתם קודם לכן כשאכלתם את התפוח, ואל תתפלאו אם אירוע אחר של אכילת תפוח, או אירועים אחרים שאינם קשורים כלל לאכילה, ואף אירועים שכלל לא התרחשו (4), יתערבבו עם האירוע הזה ויצרו אצלך אירוע שונה מהאירוע שהתאחסן בזיכרון. לפי היגיון דברים זה מובן מדוע למעט במקרים מיוחדים ישנו יחס הפוך ישיר בין כמות השימושים בזיכרון לעיוות האירוע עצמו. 

​

​

______

​

3 תופעה מרתקת שמתרחשת אצל כמה צורות חיים שהתקיימו למשך רצף ארוך על פני הזמן היא טשטוש הדרגתי עד כדי כמעט מחיקה של איבר המרחק של הזיכרון (הקשור גם קשר הדוק לאיבר ה"אני"), ויחד אתו, האטה בפיצול ובחלוקה של הזמרחב. אצל מין "השקרן", אחד מכמה צורות התקיימות שעשויות לעבור מטמאורפוזה הכרתית זו, הבחנו בתופעה פרדוקסלית: הקפיצה המשמעותית והמרשימה הזו בדרגת ההכרה נתפסת אצל השקרנים דווקא כ"מחלה", הווה אומר, נסיגה או קלקול בלתי רצויים שמתרחשים בהוויה. 

​

______

​

​

היזהרו שלא להתנגש עם גוף אחר! אתה עדיין מנסים להתרגל לכך שיש לך רגליים/סנפירים/כנפיים, שאתה נעים, שאתה מתחככים באדמה/במים/באוויר, ופתאום מופיע גוף במרחב שאינו אתה ומתנגש בך. מקרה כגון זה יכול אף לעורר בגופך תחושה של כאב. מעולם לא חשתם כאב ולכן אולי תופתעו מתחושה זו, כמו גם מהרצון שיעלה בך (מעולם לא חשבתם שאתה רוצים משהו) לאבד את הכאב. למזלך, לצורת ההתקיימות שאתה מצוי בה כעת יש כידוע עבר, ולכן הכאב עוד מעט יעבור. בכל מקרה, אל דאגה: גם אם התנגשתם פעם או פעמיים, זה רק בשל העובדה שאינך רגילים לדברים שאינם אתה. גם הרגל זה יעבור במהרה. לכן גם המלצנו לאמץ לך בהתחלה גוף עם כנפיים, משום שכך מרחב ההתחמקות שלך גדל. 

בינאריות ומקריות

שפות כחוליות רבות משתמשות בפרספקטיבה בינארית, במה שמכונה "הפכים" או "ניגודים". רבים הוא ההיפך של אחד ומנוגד לו, והם אינם מכילים ומוכלים זה בזה; כך גם קור הוא ההיפך מחום, מר הוא ההיפך ממתוק ואמת מנוגדת לשקר, ולא רק דרגות אינטנסיביות של אחד. כיוון שהקיום דרך חוויה בינארית זו מופיע כאו-או, ברור מדוע ההוויה נתפסת כקטועה – כיצד ניתן לחשוב על ניגודים או הפכים מבלי לנתץ את הצורה הספירלית של ההוויה? בהינתן שכך, האם עוד יופתע מישהו שקיום המופיע תחום וקטוע בזמרחב נתפס על פי רוב כבליל כאוטי של מקרים בלתי-הכרחיים ותו לא? 

א-רגש, מוות קטן ומוות גדול

בא-רגש הכוונה שלנו אינה לשלילה של רגש, להיעדר הרגשה, אלא לרגש שנתפס על ידי צורת ההוויה כלא רצוי. רוב צורות ההתקיימות בכוכב הכחול מכירות בא-רגשות, כאשר עבור אחדות מהן מדובר אף בקשת שלמה של אלו. בפסקה הקודמת התייר הכירו כבר את הא-רגש "כאב". זה על פי רוב מוליך לא-רגש אחר המכונה "סלידה", והכוונה לרצון להיפטר או להימנע מאותו א-רגש. "כאב" יכול להוביל גם ל"תסכול" (סימפטומים אפשריים: אתה חובטים בשולחן, מכים בראשך, מגרגרים, רוטנים, בועטים ברצפה), בעיקר אם הוא נמרח על קו הזמן, ו"כעס"(5) (סימפטומים דומים לתסכול, לעתים בדרגת חומרה גבוהה יותר). א-רגשות נוספים שעלול להתעורר בעקבות הכאב הם "צער" (כאב של הרוח. לעתים מופיע עם סממנים חיצוניים כגון מים בעיניים או התכווצות בחזה) ו"סבל" (6). גם "פחד", שמוגדר כרצון להתחמק ממצב עניינים כלשהו בעתיד, רחוק או קרוב (סימפטומים: הלמות לב מהירות וחזקות, הזעת-יתר, דריכות, ריצודי עיניים מהירים, צמרמורות, נשימה קטועה ועוד), עלול להתעורר לאחר חוויה של כאב, אם כי לאחר תומה, כרצון להתחמק מחווייתה בשנית. הפחד תמיד מכוון כלפי מה שנחווה כ"עוד לא קרה", ולעתים תכופות כלפי מה שעדיין "אינו ידוע". זו הסיבה שהוא עומד בסתירה, אולי יותר מכל א-רגש אחר, להוויה האליאתרית. א-רגשות כמו כאב, תסכול, כעס ואף סלידה נצפו כבר אצל התייר בעבר, אך עדיין לא הבחנו בא-רגש של פחד שהופיע אצל אף תייר, וזאת ככל הנראה כיוון שההוויה שלנו אינה ממוקמת בזמן ומכך שאין בה דבר שטרם קרה או שאינו ידוע. אמנם התייר המאמצים לו גוף נכנסים בגופו אל תוך צורות ההכרה של זמן ומרחב, אך רוחו עדיין זוכרת ומכירה את איכויות ההוויה ממנה הגיעה. 

​

______

​

4. הערת הבהרה: ברור שכל האירועים, כולל מה שלא התארע במקור, א-התקפלות: לכל אירוע יש אינסוף "אנטי-אירועים", כלומר, כל הדרכים האחרות שבהם אירוע איקס היה יכול להתגשם. אולם הא-התקפלות אינה רק איזו תיאוריה ריקה, היא קיימת קיום אמיתי. ה"גוון" שלה, אם חוזרים להערה 2, הוא היחיד שמבדיל אותה מהתקפלות רגילה, מתרחשים. במשפט "כלל לא התרחשו" אנחנו מתכוונים לדבר-מה שטרם התרחש רק בצורת ההוויה המשתמשת בתנועה על פני הזמרחב.   

5. קשה להבחין בין "תסכול" ל"כעס". הסבר שמצאנו בשפה מקומית מקביל בהתאמה להבדל בין תפוז למיץ תפוזים.

​

______

​

​

אולם פחד הוא א-רגש מרכזי אצל צורות ההתקיימות המצויות בזמן, וזאת משום שאחת התופעות המהותיות של הזמן היא מוות. מוות משמעו סיום מוחלט של דבר-מה, שלא יופיע לעולם עוד כפי שהוא. נבחין פה בין "מוות קטן", שהוא סיום ופרידה מכל אירוע שנכנס למסגרת הזמן של עבר ולא יופיע עוד כפי שהוא בעתיד, ו"מוות גדול", שהוא כליונה המוחלט של צורת החיים - כמובן, לפי הבנתה המוגבלת באותה עת. צורות ההתקיימות הנ"ל חרדות מאד מהמוות ועושות הכל כדי לשמר את החיים (שנתפסים לפי אותו תעתוע בינארי כניגוד של המוות). 

התייר אולי יתהו כעת מדוע, בהתחשב בכל מה שסופר עד כה לגבי צורות ההתקיימות הללו, כלומר בהתחשב בכאב, בסבל, בצער, בעצב, בתסכול, בכעס, בסלידה, באי-הנחת התמידית, בתפיסה גסה וצרה הנשענת על מקריות, בלבול, מחשבה מקוטעת, נפרדות, בדידות ואומללות – מדוע צורת קיום שחווה את כל אלו וחיה בעיקר חוויה של אין, תרצה עוד לשמר דבר-מה מאותו קיום? אולי אף יתהו התייר, מדוע הוא עצמו רצו לבקר כאן, בחווית קיום גסה וצרה כל כך, וזאת כאשר התייר מעולם לא רצו בדבר, אף לא בדברים נשגבים ויפים בהרבה מזו, ואף לא הכירו, טרם הגיעו לכאן, מהו רצון. 

עצרו וחשבו: מדוע הגעתם לכאן בכל זאת? האם רק מכוח ההתקיימות של כל הדברים? ואולי הרצון שלא הכרתם בו התעורר בך רק משום שפעם, בעבר הרחוק שהינו עבורך הווה מתמשך, כבר היית כאן?

​

______

​

6. קשה להבחין גם בין כאב לסבל. להבנתנו, כאב הוא ממוקד יותר ובנוסף מתייחס למה שבמקרים רבים הוא גופני (אם כי לא רק), בעוד סבל הוא יותר מופשט ומשויך למחשבה. מכאן גם שיש יותר אפשרות שליטה על הסבל מאשר על הכאב. אבחנה נוספת היא לראות בסבל כאב מחובר עם סלידה.

​

______