תמר אמרה: "כן"; שאלתי אותה אם היא זוכרת שאמרתי לה לפני כמה חודשים שאני חושבת שפרופסור פליישר חשב שאת ספר יצירה כתב ר' סעדיה גאון. למרות שקמה מהמיטה והושיבה את עצמה על כיסא בחדר הגדול, השיער שלה היה מפוזר על פניה, ולכן הערכתי מאד את העובדה שהיא ענתה לי והזדרזתי להמשיך: "אז בקשר לזה, אני קוראת עכשיו את ההקדמה של ר' יוסף קאפח לפירוש של ר' סעדיה גאון על ספר יצירה ותתארי לעצמך שהוא מדגיש שם שאין רגליים לדבר שנוסח ספר יצירה שפירש ר' סעדיה הוא נוסח שסעדיה גאון שינה על פי דעותיו כמו שטוען מבשר הבבלי, דמות שעד הבוקר לא ידעתי על קיומה. ההקדמה של ר' קאפח היא בעברית וכשהוא מגיע לעניין זה הוא עובר לארמית אני יכולה לקרוא לך את השורה הראשונה?" 

תמר ענתה: "כן" אך כבר לא הקשיבה ובכל זאת המשכתי והודעתי באוזניה שקאפח חוזר לעברית ומצטט בזעזוע מישהו שטוען שהגאון נהג בעריכת הספר כאדם העושה בתוך שלו, ציטוט שהרב קאפח מביא על מנת להודפו ומכריז: "פשטן של דברים, היו לרס"ג חלילה רעיונות מסוימים ולא מצא היכן להדביקן ולהטלותן, לפיכך זייף ספר יצירה כדי שיהיה מתאים לפירושו"! ראיתי שתמר מסתחררת מכל הדמויות הזרות אבל כבר לא יכולתי להפסיק; "ואחר כך קאפח נזעק ומקונן: 'שומו שמים, האיש אשר כל בית ישראל נשען עליו, וקובע חגיו ומועדיו על פי קביעותיו, צמים ביום הכיפורים, נוטלים לולב בסוכות, ואוכלים מצה בפסח על פיו, אינו אלא זייפן פשוט". תמר התעוררה מנמנומה וצחקה: "בחורה בכיתה שלי בבצלאל רטנה ואמרה שצריך היה השנה להזיז את פסח. חלק מהחילונים לא יודעים שום דבר". אחר כך אמרה: "אז את אומרת שר' סעדיה כתב – " 

"שפליישר חשב. אני אומרת שפרופסור פליישר חשב" 

בינתיים היא הלכה להכין לעצמה פרוסת לחם עם גבינה. כשחזרה אמרתי לה: "ועוד משהו. בפירוש שלו, ר' סעדיה גאון מצטט מדרש בשם 'כל חכמינו אומרים' ולמטה ר' קאפח מעיר שאת הדבר שר' סעדיה מוסר בשם חז"ל 'איני יודע מקורו', שאפשר להבין מכך – ", ותמר אמרה "אז אם פליישר צודק הרי שסעדיה גאון כתב את ספר יצירה בעברית, תרגם אותו לערבית וכתב לו פירוש? זו תחבולה פנטסטית, כמו סיפור של בורחס". 

הבטתי בה בהפתעה "היה לי ויכוח עם אבא" היא אמרה "מי טוב יותר קפקא או בורחס. אבא אמר שקפקא יותר אישי ואני אמרתי שקפקא בכיין". מלמלתי "כן" ושאלתי: "אולי את מוכנה שאקריא לך את המדרש הזה שהר' קאפח מצא שר' סעדיה מביא בשם חז"ל אבל לא מצא את מקורו בחז"ל, תמר ענתה "לא". היא לעסה את הלחם ואמרה: "סעדיה גאון זה שם יפה".

 "גאון זה לא שם המשפחה שלו, את יודעת, זו המשרה שלו". 

"אה. גם סעדיה זה שם יפה". 

***

הרעיון שפרופסור פליישר חשב שסעדיה גאון כתב את ספר יצירה עלה בדעתי בשל הערה שהופיעה בפתח מאמר הביקורת שהתפרסם בתרביץ כרך עד, חוברת ג/ד שבו הוא תוקף באופן נחרץ את הניסיון להקדים את כתיבת הספר למחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה. פליישר קובע שספר יצירה אינו מתועד באופן חד-משמעי בשום מקור חיצוני מתוארך, עד קרוב לימיו של סעדיה גאון, וכאן הצמיד את ההערה שמוצא הקורא בתחתית העמוד: "3: על צד האמת: עד ימיו של סעדיה גאון ממש". קראתי אי אלו מאמרים ומעולם לא נתקלתי בהערה משונה כול כך. בטקסט הוא כותב שאין שום מקור שמזכיר את ספר יצירה עד קרוב לימיו, ולמטה כתוב "על צד האמת, עד ימיו של סעדיה גאון ממש". למה הכוונה בממש? מה הכוונה בביטוי: על צד האמת? ולמה הוא מתכוון כשהוא כותב בעמוד 412 על ר' סעדיה שתרגם את הספר לערבית וכתב עליו פירוש מקיף "הוא זה שהניח את הספר על שולחנם של חכמים". האם היה מישהו שכתב את ספר יצירה בימיו של סעדיה גאון ממש ואחר כך הושיט לר' סעדיה את כתב היד לתרגום ולביאור? "והרושם שעשה הספר עם הוצאתו לאור בידי רב סעדיה", כותב פליישר עוד, "מוכיח שהייתה טמונה בו עוצמה מגרה ומאתגרת ולא ייתכן שלא עורר שום התייחסות קודם לכן, אם אכן היה בידיהם של חכמים". 

פרסתי בפני רתם את הדברים התמוהים האלו והיא אמרה שלא ייתכן שפליישר פיזר רמזים מעין אלו אבל שתקרא את המאמר בתרביץ. אחרי שבועיים היא התפעלה בפני: "הדקדקנות הבהירה של פליישר; באמת מזמן לא קראתי מאמר כה יפה ובהיר". אני הייתי חסרת סבלנות: "ושמת לב איך הוא כמעט אומר שסעדיה גאון כתב את ספר יצירה"? רתם נעשתה חגיגית. היא אמרה: "אני יודעת שאת לא יכולה לסבול כשלא מסכימים עם מה שאת אומרת, ואני מקווה שבכול זאת תמשיכי להיות חברה שלי גם אם לא אסכים איתך אבל לא; פליישר נהג להגיד באופן ברור את דעותיו שנשענו על הוכחות מוצקות; בלתי אפשרי שפליישר יכתוב באורח כזה". רתם למדה אצל פליישר וגם עבדה אצלו במפעל הפיוט. מפעל הפיוט! 

***

כך, כשאני מדמיינת; אני ממציאה:

עד כאן, אמר לעצמו פרופסור פליישר כשהתעורר בחושך, לפנות בוקר מרעש הגשם; הרבה עניינים התבררו בכוח צלילות המבנה שהעמדתי ובעזרת המתודה של הטיעונים שמתבססים על מאפייני טורי השיר, השיבוץ, המחרוזות. גדוּלה כשל רב סעדיה אינה נענית בקלות לצבירת הדברים הידועים בהבנתם ובגיבושם לשיטה אחת מלוכדת המסבירה את עצמה ואת מרכיביה בהגיון עקבי, ובידוד השירה במפעלו של הגאון הוא בלתי מתקבל על הדעת אמר לרעש הנעים של הגשם, אך אין דרך אלא זו, קשה כמות שהיא, מסוכנת כמות שהיא. וכי מי יקיף את כל פועלו של ענק זה במומחיות ראויה ומי יעריך אותו כיאות, שאל שלא בצניעות ולא ביהירות; האם אני הוא המועמד להקיף את מפעלו של היוצר הגדול ובמה שנבע מתוך תעוזת חדשנותו בכוליותה ההלכתית, ההגותית, הפילוסופית, הבלשנית, הפואטית, הפולמוסית? ועדיין, להכריז שר' סעדיה חיבר את ספר יצירה או העלה על הכתב את מה ששמע ממקור לא ידוע, את זה לא אעשה. עד כאן. אך מה יהא על התעוזה של רב סעדיה שאי אפשר להפריז בגדולתה? הסיר את השמיכה, גרב גרביים והדליק את האור בחדר העבודה. בעיניים עצומות כיוון פרופסור פליישר את עצמו אל אחד המדפים, פתח את הקופסא שהיה כתוב עליה: "הפיומי", ודפדף בין הכרטיסיות שהיו מונחות בה. הוא העביר את אלו שהיו מלאות בצפיפות בכתב יד, והשתהה על כרטיסיה ריקה שעליה נרשם: "מיהו בן עיראי"? 

לפרופסור פליישר הייתה צלילות בכל הנוגע למאה העשירית לספירה. הוא הביט עליה כמו כרטוגרף על מפה. כברות הארץ שחצה דרך הקדמות הספרים והחיבורים והאיגרות, ומסתוריה של המאה שקדמה לה, שהפיסות שעלו מן הגניזה תיארו באופן מהימן, התמקמו בארכיון זיכרונו הער. משום כך יכול היה לעקוב אחרי ר' סעדיה מפיום שבמצרים דרך עצירותיו הארוכות בטבריה ובחלב עד הגיעו לבבל. הספר הראשון שכתב בגיל עשרים (מילון עברי ראשון) יצא בשנת 902, הפירוש לספר יצירה בשנת 937. בפני ר' סעדיה – לא היה ספק בליבו של פליישר – הייתה פרוסה כל החכמה היהודית. 

הוא נעמד ליד החלון מול עץ רימון שעליו עדיין לא נשרו והפכו כולם צהובים ונצצו עתה באור האפור של השחר הגשום ופנה אל חוקר שהלך לעולמו לפני שנים רבות ונאם באזניו: 

"אתה מצטט אגדות על פיהן מלאך מסר לר' סעדיה הכול בחלום הלילה, וטוען שהמסורת הסבירה כך את ההיקף הבלתי נתפס של כתיבתו; אחר כך אתה מוצא פיסה מתוך הגניזה וללא הסבר מכריז כי זהו עצמו שריד של כתב היד שעליו התבסס ר' סעדיה כשכתב את שיר האותיות. חומר קדמוני אתה קורא לזה, יסוד קדמון, מסורות של בעלי מסורה קדמונים; אתה מודיע שמתוך פיסת הגניזה הזו אפשר להבין שהגאון רק לש, רק לש! רק לש את השירה שלו מתוך חומר קדמוני, כן; והרי ראינו ואף הוכחנו שהמשוררים וכל אלו שמדברים, משתמשים בצירופים שהיו כבר מונחים לפניהם, בוודאי. אבל לדבר על בעלי מסורה קדמונים, בשעה שכל מה שכתב ר' סעדיה הוא צח מרוב חדשוּת, כמו עט נובע או כלי עבודה אחר שאתה מוציא לראשונה מקופסא, עד כדי כך מבריק. עד כדי כך נוצץ". פרופסור פליישר פתח את החלון ולעג: "קדמות הטקסט. חכמינו רואים תמיד את רעננות ששת ימיה הראשונים של הבריאה, אבל הטקסט, הו לא! הטקסט תמיד ותיק הוא; אנחנו עומדים בפני תלמידינו ומדגישים בפניהם שאי אפשר, לא להבין את סעדיה גאון ולא להקיף את כתביו שמפוזרים איברים איברים בכמה מחלקות כאן באוניברסיטה; בכל שנה כשאני פותח את סידרת ההרצאות על שירת ספרד אני מקדיש לתעוזת חידושיו שני שיעורים תמימים ומכריז: הוא זה שהעביר את הפיוט הקדום אל שיאיו בתור הזהב בספרד".

אני מותחת קווי עיפרון דקים על משפטים שונים בספר שקניתי מאת פרופסור פליישר. קו עבה פרסתי מתחת המשפט "בן עיראי הוא מן הדמויות המסתוריות של הפנתיאון הספרותי שלנו. היחיד מבין המחברים הקדומים שידע עליו דבר היה רב סעדיה גאון עצמו" מהספריה אני שואלת את הספר "האסכולה הפייטנית של ר' סעדיה גאון" ומוצאת שמחברו סבור שר' סעדיה פרסם שירים תחת פסבדונים ולכן אני יכולה להמציא גם את תשובתו של אותו חוקר מת בזמן שהשחר מכה בחלון: 

החוקר המת חייך; הוא חיכה; אחרי ששקע הד דבריו של פליישר פתח ואמר: "ידידי המלומד, הגניזה הקהירית היא הלא-מודע של היהודים. לילותיהם רצופים בחלומות על מילים שלפתע חסרות בספרים קדושים; ומשום שספרותינו כתובה באש שחורה על אש לבנה, האותיות עוזבות את הגווילים ומעופפות בעשן. האותיות של היהודים רשומות על גבי קלף ונמחקות במים המאררים ובין המשלים שלנו אנו מוצאים מגילת ספר כתובה פנים ואחור ואותה יש לאכול וטעמה כדבש. כתבי יד אבודים או שרופים נושרים מגופם של המספרים או מכיסיהם של התפוסים בסיוטים – "

פליישר ביקש להפסיקו אבל החוקר המת לא הניח לו: "גוף המחקר שלנו הוא הלא-מודע של היהודים ובכול פעם שאתה פותח את הארגז ששומרים עבורך בספריה בקיימברידג' שגדוש באותן פיסות שהועברו לשם מעלית גג בקהיר, משתנה הקורפוס של הפיוט הארץ ישראלי הקדום. בעין חדה אנחנו מסתכלים בפירורים מעטים של טקסט ורועדים מהתרגשות; תוך כדי כך אנו זוכרים היטב כי בכל רגע עשוי לצוץ דף שיטרוף את התפישה שהושגה עד אז ואך לרגע קט התגבשה לכלל מאמר מדעי קטן. את הפירורים שבודדת אתה מצליב עם העתקה נוספת ששירמן הצליח לשים עליה עין לרגע אחד בספריה על שם סאלטיקוב-שצ'דרין בעיר היפה שקראו לה באותה עת לנינגרד וגם זאת בזכות חירוף נפש של חוקר יהודי שהיה עליו, בעצם המלחמה הקרה, לפרסם מחקר ביידיש בכתב עת שאין לו קוראים כדי שההעתקה תגיע אלינו בשלמותה. ההתבוננות בפירורים מעטים של טקסט – ומה הם אם לא חלומות, פליטות פה, מעשי כשל – הרי זה כמו לעקוב אחר קצה קרחון שעוד רגע יטביע את ספינתך". 

החוקר המת השתעל ואחר כך נשף נשיפה ארוכה: "וכשזה מגיע לר' סעדיה; ובכן, קראתי את הטורים ונדמה היה לי כאילו אני מביט דרך אוויר לוהט ומרצד והרי בדיוק משום כך אמרת בזמנו על השירה שלו והרשה לי לצטט אותך עצמך: 'פיצוח סבך רמזיו הנסתרים מחייב ידיעה מופלגת במקורות ועין חדה מאד'. ועין חדה הייתה לי, כידוע לך". פליישר הפנה את גבו לחלון וחשב: בעודו בחיים לא חשבתי שהוא ייחס משמעות מיוחדת לעניין המטריד הזה, הלא-מודע, שאינו קשור לעניינינו כלל.

***

הערה מס. 3 שבה נרשם: "על צד האמת: עד ימיו של סעדיה גאון ממש" מטרידה אותי כמו שהטרידה העדשה את הנסיכה. אינני מוצאת מנוח ולכן אני שבה ומחזרת על הפתחים. "תראי רתם" אני פונה אליה ומקריאה בפניה עוד משפט של פליישר. למרות השתדלותי רתם בשלה. היא אומרת: "פליישר טוען שהפיוט שעל סמך טור אחד מתוכו חוקרים מסויימים טוענים שיש להקדים את תיארוך כתיבתו של ספר יצירה, אינו מהמאה החמישית או השישית כפי שהם טוענים אלא מהמאה העשירית. זה מחקר נפלא". במשפטים ספורים היא שטחה בפני את גדולתו של פליישר כחוקר כפי שהיא באה לידי ביטוי במאמר הביקורת הזה, אבל לי לא היה אכפת: "גם שלמה הסכים שהערת השוליים מס. 3 היא משונה מאד". עיניה של רתם התרחבו: "כך שלמה אמר"?. "כן" אמרתי בפסקנות. שלמה הוא בעלה. רתם אמרה: "אמצא את השיעורים של פליישר על רס"ג ואשלח לך. הוא הקדיש לו שני שעורים בפתח המבוא לשירת ספרד. זה מעיד על החשיבות שהוא ייחס לו". 

*****

מבעד למזרונים אני ממששת את העדשה. באנציקלופדיה דתית מצאתי שהגאון מת בראשית שנות החמישים שלו ממרה שחורה. אין הם מציינים שום מקור לפרט זה. לבן שלו הוא קרא שארית. מה זה שארית? האם מדובר באקט של נביא שנותן לבן שלו שם שיפעל כמו אות, כמו פריחת ענף שקד? קראתי עוד ממה שנכתב על ר' סעדיה. גם כאן היו משפטים שסימנתי בצהוב והצגתי אותם בפני רתם. "את רואה" אמרתי לה, פליישר לא היה החוקר היחיד ששם לב לחמקמקותו של ר' סעדיה בכול הנוגע להסתרת החדש. רתם אמרה: "אני חושבת שכדאי שתפני לתלמידיו המובהקים ותשאלי אותם אם פליישר חשב שאת ספר יצירה כתב רס"ג". 

זאת לא אעשה. 

***

אני ממשיכה להמציא: "בהעלם אחד", אמר פרופסור פליישר לחוקר המת שהופיע שוב לבקשתו והתרחב בכורסא, חדור קשב. "לא מדובר בגיבוב, ואת הדבר שהגאון הניח על שולחנם של חכמים, והוא היה הראשון שהניח, ממש הניח, את ספר יצירה על שולחנם של חכמים הוא לא מצא בטבריה. ייתכן שמשהו הוא אכן קיבל מחכמי טבריה או חלב – מי יודע איזו ספריה הייתה בטבריה או בחלב. כן, נכתב בהעלם אחד". 

"כך" השיב החוקר המת, ויצק בהברה אחת ספק קביעה, ספק שאלה. וחזר ואמר "כך" הפעם בעצב, "כך". "אתה זוכר שבחוגו של ר' אלעזר מוורמס החזיקו בדעה שהברכה "ברוך שאמר" הגיעה כפתק משמיים? יש טקסטים שנדמה לך שיד אדם לא כתבה אותם. אתה לא צריך להיות חסיד אשכנז קנא כדי לחשוב כך; צחות, מידה של צלילות בלתי סבירה שנלוות לקריאה, דממה. ואם אני זוכר הרי כשניתקלתי בקטעים של צלילות בלתי סבירה הייתי מתיישר בכיסאי באי נוחות". פליישר קימט את גבותיו כדי להפחיד את החוקר. אבל החוקר לא נכנע בפני גדול חוקרי הפיוט והתפילה בהתקבעותה והתגבשותה. הוא הביט בפליישר בחיבה ובנדיבות. שניהם היו חברים בגילדה קטנה מאד של אלו שיודעים לקרוא. 

 "ובכן, אתה חושב שרס"ג כתב את ספר יצירה"? שאל.

"אני חושב שהגאון יכול היה להוציא תחת ידיו חיבור – כן – להוציא תחת ידיו חיבור בלתי אפשרי כזה; הייתה ביכולתו להקיף את מעשה הבריאה בהילה של קדמות מופלגת שתעלים כמעט את יוצר בראשית בתוך הבריאה הכבירה שלו ותוך כדי כך תרומם אותו; לחשל באופן מאופק ונשגב בריאה יציבה שאפשר לתפוס ממנה את הבורא. 

"וכן, אם אני מלקט אחד לאחד את הקווים, כמו העובדה שהספר רווי עניינים מדעיים שהעסיקו את החכמים במאה התשיעית והעשירית, ואם אני מוסיף על כך את עמדתך אתה על פיה הוא היה הראשון שנתן בפיוטיו דריסת רגל לעניינים שבהגות, דבר נדיר מאד בפייטנות שקדמה לימיו, ואם אני מביט על יחסו המקורי והאמיץ ללשון כיכולת הביטוי של החכמה או של האמת והיותו הוא עצמו משורר אקסטרווגנטי שביצע ניסויים מרעישים, אקרובאטיים, שיש בהם זלזול במסורות קדומות ואם אני תופס את ממדי השבר הגדול שהוא חש, כמו נשתבר עמוד שדרתה של היהדות בפני לחצה של התרבות הערבית, השבר החמור ביותר שאירע בה מאז מפגשה הגורלי עם התרבות ההלניסטית, ואת חרדתו ממיעוט קומתה שלה ומכך שאין ליהודים פילוסופיה, שאין ליהודים דקדוק, שאין ליהודים מילון, שאין להם סידור ושאין להם לשון צחה וגם שאין להם שירה כמו לערבים. אם אני מחזיק באלו ועוד כהנה וכהנה, לא אוכל לאמר שהמחשבה שר' סעדיה עצמו התעורר להעניק לתרבות היהודית את ספר יצירה, לא חלפה בדעתי". 

"ואתה יכול לכתוב את זה"? 

פרופסור פליישר לא ענה.

"אבל אתה מחכה"

"אני מחכה"

"לשבריר משפט מהגניזה"

"עדיף עמוד קלף שלם שאפשר להצביע עליו ולהכריז: הפיוט הזה הוא פיוט בלתי ידוע של ר' סעדיה גאון, הפיוט הזה הוא גרסה מוקדמת של ספר יצירה". 

החוקר המת חייך. החיוך של החוקר הרגיז את פליישר ולכן ביד עצבנית הצביע על הכרטיסיות שמונחות מפוזרות על השולחן והתיז בקור: "באחת מהן העתקתי את מה שקבעת אתה: חלק משירותיו הוא חתם בשם שלמה, ואחרות בשם אלעזר ודוד; אנחנו מסכימים שהשירות האלו אכן שלו; ובכן, אם חתם בשם שלמה או דוד מדוע שלא יחתום בשמו של שום איש, אף אדם.

החוקר לא רצה להרגיז את פליישר; הוא חשב על חובת ההוכחה, העינוי שמוטל על החוקרים, אבל אחרי ששמע את דברי פליישר הוא צחק: "אכן לא תפסתי מדוע הוא חותם בשמות האלו; אבל מתוך דבריך אפשר להבין שהוא תרגל פיזור טקסטים כחיבורים שאינם קשורים אליו, לא רע" הוא צחק "לא רע".

****

אני אומרת לרתם: "הנה, בפסקה אחת פליישר כותב שתקופות כמו זו שבה חי ר' סעדיה מדרבנות כתיבה פסיאודו-אפיגראפית, ומיד לאחר מכן הוא מוסיף שרס"ג – "ואני קוראת מצילום המאמר שעשיתי בבית הספרים הלאומי לאט ובקול: "שרס"ג שש לגלות ספר עברי נכבד, קטן בהיקפו אך מרשים בתוכנו ובעוצמת סגנונו ובנסיבות של תקופתו מובנית לחלוטין החלטתו לתרגם את הספר לערבית ולפרשו כספר מדעי". 

רתם חזרה על הצעתה: "את צריכה לפנות לתלמידתו המובהקת. היא תענה לך". רתם חושבת שאני מכלה את מחשבותיי בעניין זה. היא חושבת שכתבים עתיקים ידועים בכך שהם לוכדים קוראים תמימים ומעבירים אותם על דעתם ולא כדאי שגם אני, חברתה, תאבד בתשוקה להוכיח מתוך קורפוס של חוקר דגול את מה שחשב ולא כתב. כול זה אני מסיקה מהמבט שבו השקיפה עלי.

"את שומעת רתם", אני צועקת, "זה מה שכתב החוקר הצלול והבהיר שלך: שרס"ג שש"! "מה הוא אומר רתם", אני צועקת: "בכפיפה אחת הוא כותב: תקופה שמצמיחה כתיבה פסאודו-אפיגרפית – ומיד כותב: ורס"ג שש לגלות ספר קטן". ושוב אני צועקת: "רס"ג שש! החוקרים מדמיינים רתם". 

רתם כועסת עלי. היא אומרת: "החוקרים אינם מדמיינים". 

אני שוקלת האם להצביע שוב בפניה על המשפט שבו אני רואה רמז נוסף אצל פליישר לעניין הכתיבה הפסאודו-אפיגרפית כשהוא רושם כי הספר אינו מתועד באופן חד משמעי בשום מקור חיצוני מתוארך עד קרוב לימיו של סעדיה גאון, ומוסיף: "על צד האמת: עד ימיו של סעדיה גאון ממש", אבל אני חוששת שאם אעשה זאת באמת תשתבש עלי דעתי; ואני גם לא רוצה שרתם תכעס עלי. ההוכחות הטובות שלי גוררות אותי סחור סחור במבוך. אני מצביעה על הנייר המצולם של המאמר שיש בו הדגשים בעט כהה; כמה חודשים לאחר מכן אמרתי לה שייתכן ויציאה מהדעת בשל התחקות אחר ספרים עתיקים היא תמה מרכזית אצל בורחס. רתם אמרה שזו דרך טובה לתאר זאת. 

מה שאני ממציאה הוא יקר ערך בעיני ועולה על מה שעשויה למסור התלמידה הנאמנה שהתמנתה כבר לפני שנים גם היא לפרופסור מן המניין ולכן אני כותבת: מסיבה שאם אפרט אותה כאן אסתבך יתר על המידה, עניין אותי לקרוא את הביקורת שפרסם פליישר בכתב העת לענייני יהדות "תרביץ" על הספר שכתב פרופסור ליבס על ספר יצירה. ליבס קבע כי בספר יצירה אין צער, ולכן הוא מקדים את כתיבתו אל התקופה שלפני חורבן הבית. לפני שאנסה לשכנע אתכם שפליישר אכן סבור היה שמי שכתב את ספר יצירה היה ר' סעדיה גאון, כדאי לציין שמדובר בחיבור קצר מאד, אולי החיבור הראשון במה שנקרא אחר כך "קבלה" והוא כמו צץ, יפיפה ופראי ושונה מכול חיבור אחר. מסיבה שאולי בהמשך תהיה לי הזדמנות לפרטה מבלי שאקבור את הקורא בפרטים כה רבים, אציין שאין צורך בהכרות מפליגה עם השירה היוונית והרומית והפילולוגיה האכדית והשומרית וכדומה על מנת להבחין שבספר יצירה אין צער. הוא צודק ליבס, אין צער בספר יצירה. לא התפלאתי על כך שהוודאות הזו סחררה אותו. בסופו של דבר מדובר בספר שנצרף מוודאויות. מדובר בקובץ היגדים, משפטי חיווי משתרשרים בסך והם נובעים מחיתוכי ההברות כמו מים מן הסלע.

אני מדמיינת: אם אין צער, ליבס חשב, אם יש איזון כל כך יציב, אין להעלות על הדעת שהספר נכתב אחרי החורבן. מלוהט מקריאה ממושכת בחיבורי קינות ובכיות בספרות ההיכלות ובזוהר, הוא פסל את האפשרות שמחבר יהודי כלשהו יכתוב על העולם ולא ישרטט סדק שנמשך למן היסודות ועד לדיוטא העליונה. 

אני כותבת: פרופסור ליבס צעד ימים ולילות לאורך פרסאות על פרסאות של חיבורים שעוררו גם בו בכי יהודי נוטף על הגווילים. לאורך שרשרות הניסוחים גם הוא התאהב במטבעות הלשון ספוגות גבישי דמעות שאין כדוגמתן ליופי. אני כותבת: פרופסור ליבס גם ידע שאין בספר יצירה גיבור. ומשום שאברהם אבינו מופיע בסוף החיבור כשהוא יושב בחיק האלוהים, פרופסור ליבס השתוקק מאד להראות שספר יצירה היא מסורת שמצויה בידינו מאז אותו הישג קונטמפלטיבי אדיר של אב קדמון: השגת האלוהים מתוך עמקות התפישה. פרופסור ליבס שקל את האפשרות לכתוב על כך שירה. הוא תכנן לוותר על ההישגים של הנוסח של מנדלי מוכר ספרים, לחצות את שפת סופרי ההשכלה ואף את העברית של שירת תור הזהב בספרד; בנוסף חשב לוותר גם על שפת הפיוט הקדום ולהשתמש רק במילים שמופיעות בספר בראשית ובספר איוב. אבל הוא לא צעיר, וכבר השלים עם שיטת ההוכחות של סוגת המחקר המדעי שמשווה מרכיבים מכתב יד אחד לאחר ולהעתקה שנייה ושלישית ורביעית ומסתמכת על בדיקת מושגים מרומית ומיוונית ועל הישענות על המיתוסים של העולם העתיק. אם ניתן היה לו לעשות כפי שחפץ, היה פרופסור ליבס מייחס את ספר יצירה למסורת ששרדה מעידן שבו התקיימה שפה אחת בלבד. אם רק אפשר היה להוכיח שספר יצירה הקדים את מגדל בבל, היה הכול ברור מאליו. הכול, כלומר, היה מתברר הריתוך בין היסודות הגשמיים של בריאת השמים והארץ לבין האותיות הכתובות, לבין הקול, כלומר הדיבור – ואיתם היה מתגלה לעין המסתורין של – 

"די"! קראתי. קפצתי ממקומי כמי שמהדקת את כפות ידיה אל האוזניים כנגד הצלצול המחריד של הדמיונות. לאחר שליבס הוציא לאור את רעיונותיו, המבקרים עטו עליו בחמה. 

***

אכן, אין צער בספר יצירה. מה ניתן לאמר על מחבר שאינו מעוניין להציב את היגון כאבן הפינה של העולם, שאלתי את הדפים המצולמים של מאמר הביקורת של פליישר. כשהקוראת נדרשת שוב ושוב לאותן פסקאות חריגות שמתחתיהן מתחה את חוד העיפרון, קורה ומתקבלת אותה תוצאה כמו לאחר מירוק כלי נחושת ישן ודמות המחבר עפה לעברה וצורחת: "שוטָה, שוטָה". 

כך שהמשכתי לדמיין: מיד לאחר שנרגע מכך שהערתי אותו מתרדמתו אמר לי פליישר: "הוא כורה לעצמו בור בכך שהוא טוען שבספר יצירה אין צער". ואחר כך זרק כלפי בבוז את השאלה: "ומנין צומח לדעתכם הנשגב"? ובאותה מרירות כמו נכפה עליו לפרט השיב: "הפליאה – או האימה או האמת – בוקעת מלשון בלתי מקושטת, מתוחה במידה סבירה אבל מאופקת, קרובה אל גבול השגב אבל נזהרת שלא להגיע אליו, קל וחומר לעבור אותו". ואז עזב את מידתו הדידקטית וזעק: "לא הבנת את זה? לא הבנת את זה? אם את זה לא הבנת, הרי מה כן הבנת"? כשצרח, גופו מעט התנדנד, אבל אז התייצב ובקול כבוש אמר: "לא מעמידה של הנווד הבודד על סף ים ערפילי נוכח ההרים הגבוהים עוטי שלג עד. לא; השאירו לאחרים גם את הריגוש האקסטטי נוכח רצפי הלהבות שמאכלסים את ההיכלות העליונים. האם אינך רואה שהצער נבלם בלשון המתוחה במידה סבירה אבל מאופקת; אם כך הרי שאינך מבינה פאתוס מהו". הבטתי בדפים של פרופסור פליישר ונפלט מפי "אה" חלוש. היה עלי לדעת שהשבר מתקיים מתחת לטקסט כמו שקפיץ מתוח מתגודד ברגע בלימתו וכך נוכח הצער באמצעות היעדרו לכאורה; לכאורה, משום שהוא רק נסוג, ומיתר מתוח אוחז בבלהה תוך כדי סילוקו לאחור. כל מה שהיה לי להגיד שוב היה "אה". אך מיד התאוששתי: " אם כך ספר יצירה לדעתך הוא רשת איזונים ובלמים שמרחפת מעל פני השבר"? הוא הביט בעיני והספקתי עוד לשאול: "והוא נכתב בהעלם אחד"? 

ועניתי לעצמי לאט בלחש: "החיבור הוא התחליף למה שחרב ואבד, היציבות, והוא למעשה שרטוטים של קורי עכביש שנארגו מעל התוהו על מנת לכסות אותו". 

כחוט השערה ביני ובין הרוכל שבילדותי היה מחזר על הפתחים ומציע מתוך מזוודה ישנה שרוכי נעלים, סיכות ביטחון, סמרטוטי רצפה. אמא שלי הייתה לפעמים קונה דבר-מה ולפעמים אומרת לו: "לא הפעם" ומלווה את סירובה בחיוך מלאכותי. האם כך אעמוד ואצביע על ההוכחות הטקסטואליות שלי, גלילי חוטים וסיכות ביטחון ובינתיים שערי ילבין ואמשיך, מול השומעים הבודדים שאצוד לומר: "כשהוא אומר שסעדיה גאון הרגיש את השבר של היהדות אל מול בכורתה של התרבות הערבית אתה מבין שפרופסור פליישר חשב" או שאומר: "הנה, כך כותבת קולט סיראט: 'להבדיל מן הפילוסופים היהודיים בני זמנו לא הסתמך סעדיה על טקסטים של הפילוסופיה היוונית, והסיבה פשוטה: הוא לא התעניין בהם'. בעיניים סומות הבטתי על הדשא הירוק של גבעת רם ואחר כך חזרתי לבניין הספרייה. בריצה עליתי את המדרגות שאותן החשבתי, עוד כשלמדתי כאן, כמדרגות היפות ביותר בכל הארץ, שהן שטוחות במידה הנכונה, ורחבות במידה הנכונה והרווח שבין האחת וזו שמעליה, כמו נמדד לפני אורך צעדיו של המטפס מעלה. באולם הקריאה אספתי את הספרים שבהם קראתי מספר פעמים וחיפשתי צירוף מילים שיניח את דעתי. העתקתי למחברת משירתו הגדולה של ר' סעדיה את הטור ששלוש המילים האחרונות שלו הן "אדם האבן הראשה" והנחתי את ערימת הספרים על העגלה. הנחתי את דלתות העץ הכבדות מאחורי ולאחר מכן את הבניין ואת הדשא היפה לצד שורת הבניינים האהובים עלי וחיכיתי לאוטובוס. בהליכתי המהירה אל התחנה נעצרתי בפתאומיות כשעלה בדעתי שהצרוף – "אדם אבן הראשה – מתאים לצורת המשולש או המאזניים, הדימוי שלדעתי חולש על ספר יצירה, ושקלתי האם לחזור ולבחון את האפשרות לאורך השירה של הגאון אך ויתרתי; הלכתי לתמר למקום עבודתה בבית אליאנס. תמר אנימטורית וכשהיא עובדת על הסינטיק היא מקשיבה לתוכניות רדיו. היא מקשיבה לפודקאסטים ומספרת לעיתים עניינים שזכו לתשומת ליבה, עניינים עקרוניים ופכים קטנים. בתנאים אלו היא מוכנה לשמוע כמעט כל דבר, לכן שאלתי אותה אם היא מוכנה לשמוע שירה של ר' סעדיה. "זה באמת שם יפה. אם יהיה לי בן, וזה לא ישמע מוזר מדי, אולי אקרא לו סעדיה". ראיתי בכך אישור לכך שאוכל לקרוא לה דבר מה והוצאתי מהתיק עמודים שצילמתי מתוך סידורו של ר' סעדיה וכשקראתי בקול נדמה היה לי שאני מתגברת על העגורנים שמאיימים על קו השמים של ירושלים ומגרשים ממרכז העיר את הציפורים המרעישות בשעת השקיעה. תמר שרטטה קווים מעט מלנכוליים על משטח מואר; היא עשתה זאת ביד בטוחה, בקווים רחבים וערניים.