תם או לא תם. ואם תם – האם נשלם. ואם לא נשלם – האם נמשך. לא תם ולא נשלם ולא נמשך. בין כה וכה, נשאר לשבת על רצפת ההיכל אפוף הקטורת, המואר נרות, גופו עטוף בשק חום מהוה, בידו גביע בדולח מלא יין עד גדותיו. נגמע היין הכהה, החריף, בלגימות ארוכות. נוצק הנוזל הסמיך במורד הוושט, ולא נגרע דבר ממלאוּת הגביע. נמלא הגוף שכרות כבדה, ולא נחסר כהוא זה מגודש היין. המבט נעכר, נמלא ערפל. הראש נשמט הצידה. מבעד לבד הגס, נספג עשן הקטורת המאלחש בנקבוביות העור. הפה נפער בשיר שיכורים זימתי. והנה נשמט הגביע מבין האצבעות וניתץ לאינספור רסיסים. נשמע רעש הניפוץ בכל רחבי ההיכל, נחבט בקירות האבן, זכוכיתי. נאלם הפה. נחתך הבוהן, נגלע פצע ארגמני בבשר כף הרגל החשוף. קם אט אט, בזהירות; נעמד על רגליו. דם ניגר לרצפה, נמהל בשלולית היין. נע בלאט בין השברים, תר אחר תיקון. נד עקב בצד אגודל, יחף, בחיפוש אחר שברים תואמים, בני איחוי. זע אנה ואנה, כְּפוף גב. אך מאי דהווה הווה. קם או לא קם, תר או לא תר, נע או לא נד – את הנעשה אין להשיב. נחרד מרכינתו, שם פעמיו אל מזבח האבן, שבחזיתו שלוש מדרגות. דונג צהוב נטף מן הנרות הערוכים במעגל על המזבח, דבוקים לאבן במפלי שעוותם. בקדמת המזבח העשֵן, לצד המדרגות, ניצב פוחלץ בז שתום עין, ובאמצע המשטח נכפת הקורבן, ידיו המורמות קשורות בשלשלאות המשתלשלות מתקרת ההיכל, קרסוליו אזוקים לאבן בחישוקי ברזל. בשר שוקיו השדוף, החיוור, נחרך בלהבות הנרות. דמו הסמיך ניגר לתוך אגן שיש מתוך נקב מעוגל בבטנו, נקצב בדממה, נתבע בלי די. ניצוק הדם הכהה לתוך האגן המלא עד גדותיו, ולא נשפך  דבר מתוכו. הדם זב ניגר, ולא די בו, ולא נגדש האגן עד תומו. והקורבן נשחט, נשחת עד בלי די. ודמו זב עדלאידע. ונפוג מבטו בין ריצוד הנרות. ונמוג הבל פיו בעננת הקטורת. והטפטוף לא נפסק. ניטל האגן בידיים רועדות, נמשך מתחת לגוף הכפות, שדימומו נבלם באחת. הפצע נותר פעור, אך לא נשפך ממנו עוד דם. נלפת האגן בידי השתיין, שנמלט בדידוי מקרטע אל אחת מפינות ההיכל. שובל דם ארוך נותר על הרצפה, אות לשיסוע הבוהן. נדחק השתיין בין שני קירות. אך כיצד להיחבא בהיכל רחב הידיים, הריק מלבד המזבח בטבורו. כיצד להוסיף על פשע גנבת טבעת האדון את חטא ההתכרבלות במיטתו באישון לילה. והלוא ההיכל כולו מיטת האדון, והאגן טבעתו, והאדון נם ולא נם. נאחז השתיין בכותל, נצמד ראשו אל המשטח הקריר. נחבא בין הקירות, אך אין להיחבא; נסתר בקרן זווית, אין איך להיסתר. בצר לו, נישא האגן אל על, לעבר עננת הקטורת התלויה תחת קימורי התקרה. אותו פה ששר שיר שיכורים זימתי שר בגרון ניחר מזמור פדות, קד לכיוון המזבח בנושאו מעל ראשו את אגן השיש והדם. קד קידה עמוקה ככל הניתן בנשיאת האגן מעלה. שח גבו בהשתחוויה. נרכן בהתכוונות, אך לא ניכר סביבו שינוי. לא ניתן אות בדברים. לא נמלא ההיכל אור שמש בעצם הלילה, לא נגרע דבר מעוצם הליל. שר או לא שר, קד או לא קד, שח או לא שח – חשכה וריצוד נרות בהיכל, והתאבכות קטורת סמיכה אל התקרה, כמערבולת עבים בטרם סער. 

ב

נותר כך במשך זמן רב, נטוע בקרן זווית, האגן לפות בידיו. ותתהלך בעלת האוב ברחבי ההיכל, טופפת בדממה על רצפת האבן, נעה כחיה גמישה בין הצללים, עיניה כהות עד לבלי הבחן בין קשתית לאישון, ושמלתה שחורה כפחם, ושחורות משחור מחלפות ראשה, וכהה היין בגביע הבדולח הנישא בשמאלה, ואפלה להבת הנר הנישא בימינה, וסביבה הילת רשף, כעטרת השמש בליקוי חמה. ותיגש אל השתיין ותביט בו בשפתיים חתומות. זע על עומדו באי-נחת, נדחק אל הקיר. ותקרב אליו ותשקהו, ונגמא הנוזל הקטיפתי בלגימות ארוכות, ונותר הגביע במלאותו, ונמלא הגוף חום, ונהלם הפצע בבוהן בהלמות הלב המואץ בשכרונו. ותאמר לו בקולה העמום: איה יתחבא גוזל דם הקורבן; אין מחבוא. איה יסתתר חומס טבעת האדון; אין מסתור. איכה יגיר הקורבן את דמו באין אגן תחתיו; אין מקום אף לטיפה אחת מחוצה לו. ותרחיק בעלת האוב את הגביע הגדוש משפתי השתיין ותרחק ממנו בטפיפתה החייתית, הדמומה, בחזרה אל תוך אפלת ההיכל. נשאר שעון על הקיר, ראשו נד בגילופין אנה ואנה, האגן נע בידיו מצד לצד, אפס דבר לא נשפך ממנו; לא נגרע כמלוא הנימה ממלאותו. נסדק קול השתיין, נבקע במזמור כפרה צרדני, אך נאלם מיד, בקרוע ילל חיה את חלל ההיכל. נשלח המבט אל המזבח, שם נעקד הקורבן חרוך השוקיים, והיה מתעווה בכבליו, כורע תחת גודש הדם, שעלה בו על גדותיו אך לא דלף עוד מן הנקב הפעור; והיה הקורבן מרטט בהתכווצויות תת-עוריות, פרכוסים זעירים, שְלוּחֵי מוקדי הכאב למרכז מערכת העצבים; והיה הקורבן הוזה הזיות, קודח כחיה פצועה, מוכת כלבת, מלחיתה, גוססת בקרן זווית; והיה הקורבן מתפתל סביב עצמו, מנותק מאחריתו, מבותר מראשיתו, מבותק חוליות כזנב לטאה גדוע, רמוס, דְחוּק מגף. ניגש השתיין בחזרה אל מרכז ההיכל, ובעומדו ליד המזבח ניתק האגן מאחיזתו וניטח על משטח האבן. נדחק האגן בחזרה למקומו תחת הגוף העקוד. בן-רגע שב הדם לטפטף; והיה הקורבן נאנח וגונח, והיה בוהה בעיניים עצומות למחצה בשתיין הניצב מולו, והיה ממלמל חצאי דברים על שוטי הכפרה. נכלם השתיין. חש שאין לו תקנה ולא ישועה, לא גאולה ולא תקומה, ושח גבו תחת עומס החטא. אולם איך לכפר על חטאו בלי לחטוא בשנית. ושוב נלפת האגן בידיו, נזרק בכוח מעל המזבח. נחבט באבני הרצפה, נהפך, ולא ניגר דבר מתוכו, כאילו נקרש הדם שבִּפְנים. נפער האגן ארצה, ולא נגרע דבר משפעתו. נרכן השתיין, נאחז בידיו באגן; ונִלקק בכל פה הנוזל החי, שריחו כריח רקבובית עלים באדמת יער גשומה וטעמו מלוח כטעם מי ים. 

ג

נבלע הנוזל הסמיך בגמיעות גדולות, ולא נגמר. נידון השתיין להמשיך ולשתות, שהרי האגן במלאותו, והקורבן במלואו, והוא בצמאונו. רב שכרונו עדלאידע, ונשחר מבטו, ורוחו נטרף. ניצוד בשללו, ושוב לא יכול לנתק לועו ממנו. אין די דם, ואין די בדם. שח גבו ברכינה מעל לאגן, בליקוק עד בלי די. מדי פעם נשלח מבט מעורפל אל המזבח, שם היה בשר הקורבן צובה והולך, ופניו היו מסגילים, ולשונו החרבה הייתה משתרבבת מפיו, ועיניו היו מתהפכות. נִסגל מבטו המושחר של השתיין, נזרע גופו הכפוף עקצוצים; ולא נפסק הליקוק, ונדרש עוד ועוד דם. אין די שכרות, ולא די לו בשכרות. ללא רוויה נגזר עליו לגמוע מן הנוזל הסמיך. ותקרב בעלת האוב בטפיפתה הדמומה, ללא גביע וללא נר, צדודית שחורה באפלה רווּיית הקטורת, ותרכון מעל השתיין, ותיטול מתחתיו את האגן ותרחק מעליו מרחק פסיעות אחדות; ותיעמד בגבה אל המזבח. נזעק השתיין, אך לא יכול לעשות דבר; נשאר קרוס ברכינתו, עיניו המזוגגות תלויות בקורבן. חטא נוסף על פשע, פשע נוסף על עוון, ואיך לכפר. דא עקא, אין לכפר. נגזר עליו להיוולד, ונולד. נגזר עליו לחיות, וחי, עד כלות חי. נגזר עליו למות, ועד בלי די מת. נגזר עליו לגמוע, ובכל פה נגמע הדם. ובאין נוזל גרונו ניחר, ובהיעדר יין או דם נצרב חיכו. נשבר קולו במזמור תחינה חרקני, אך נאלם בן-רגע: זוהר ניצת באפלה – צוהב נדלק בעינו היחידה של פוחלץ הבז, ונמלא ההיכל כולו זיו באישון לילה, והאור מסנוור כשמש בחצות היום, ואין לחמוק ממנו בהסטת מבט, ועננת הקטורת מאדימה כעשן שרפה, ותבהקנה עיני בעלת האוב ככבשן געשי. נרתע השתיין, אך לא מש ממקומו; נותר מרותק לרצפה מכּוֹבד שכרותו, נסמא באור. והבז פוצה את מקורו, ועינו רושפת, וקריאתו הצורמנית משסעת את דממת ההיכל. ותקרב שוב בעלת האוב אל השתיין, ותשיל ממנו את השק; ותטבול ימינהּ באגן שבשמאלה, ותמסוך מן הנוזל הכהה על ראשו; ותהפוך מעליו את האגן, ותיצוק עליו קילוחי דם סמיכים, ונגאל הגוף כולו, ונותר האגן במלאותו, ולא נגאל הקורבן, והיה ממשיך להתענות לשווא. נמשח השתיין מכף רגל ועד ראש; ונמשך עינוי הקורבן, שנידון להוסיף ולדמם, אך לא יכול להגיר את דמו מחוץ לאגן, ונגזר עליו להוסיף ולהתייסר בלי לרצות את עונשו; ונמלא הקורבן עד שפתיו בדם, והיה משתנק בדמו, וגופו היה הולך ומשחיר, ועיניו היו מלבינות והולכות, וטרם מלאה המכסה. ואיך לתת פורקן לפצעו באין מקום אף לטיפה אחת מחוץ לאגן, והאגן בידי בעלת האוב, ותוסיף למשוח את השתיין הקרוס לרגליה, ועין הבז רושפת כעטרת השמש, וצווחתו המתכתית הולמת בקירות ההיכל. 

ד

נדמם הבז בן-רגע. ההיכל נעטף שוב בחשכה ערפילית, ורק סביב הקורבן ריצוד נרות אפלולי. ותפסע בעלת האוב בחזרה אל המזבח ותניח את האגן במקומו. בקול התפוקקות, כבפקיעת קרום לח, חזר הדם לנזול, ומפי הקורבן המעולף, שְמוּט הראש, בקעו אנחות הקלה מהולות בגניחות כאב. בשרו הצטמק במהירות, כאילו התרוקן מאוויר. עורו, שהחוויר באותו קצב, נצמד כמעט לעצמותיו; וזרם הדם לא יבש. ותשוב בעלת האוב בידיים ריקות אל השתיין הנפול על ברכיו, ותיטול את רקותיו בידיה, ותאמר לו: מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, ויערב שבעתיים דם הקורבן הנלקק עדלאידע, בסכירת השטף הגואה עד בלי די. ותגביר בעלת האוב את לחיצתה הקרירה, המתכתית, ונותר השתיין אחוז בידיה, זרועותיו מיטלטלות לצדי גופו. ותשאל בעלת האוב: הניתן להגות חטא כבד מזה; ונשאר השתיין בשתיקתו. ותקשה בעלת האוב: הניתן לחטוא חטא כבד מזה; ונותר השתיין באִלמותו. ותאמר בעלת האוב: אין איך לכפר על חטא זה. בתנועה חדה נעקר השתיין מידיה. ניחר גרונו בצמא דוקרני, ובצר לו ננגס קרום הדם הקשוי על כפות ידיו, נגרס בשיניו ונבלע בחרחור יבש. גופו נמתח עוד ועוד בנגיסה; עד לזרועות ולרגליים נשלח פיו. בגמישות קרקסית נפתל בסבך גפיו. נעזר בידיו לקלוף את המעטה גם מבטנו, מגבו, ממפשעתו, ונבלע הכול ללא שיור. ונותר השתיין בעירומו, נקי מדם הקורבן. דמו שלו זב עדיין מבוהונו, נצבר בשלולית כהה על הרצפה, ועל המזבח המשיך הקורבן לרצות לשווא את עונשו, מאחורי פוחלץ הבז הדומם, והיה מגיר לרִיק את דמו לתוך האגן שנמלא עד שפתיו, ולא נטף.

​ 

ה

ותיצמד בעלת האוב אל השתיין הקרוס לרגליה בסבך גפיו, ותרים את שמלתה עד לבטנה המעוגלת, שפלומה שחורה, דקיקה, מכסה את שיפוליה, ותצמיד את ערוותה לפיו, ונלקק ברעבתנות הריר החם, הריחני. ותגהר עליו, ותתיר את פקעת איבריו, ותבוא עליו. צוהב חייתי נדלק בעיני השתיין, נאנח בכבדות, נרטט בתאוותו, ותבעל אותו בעלת האוב כאחוזת דיבוק. ותאחז בו כאחוֹז העוף הדורס בטרפו, ונפרק צווארו בלפיתתה, ותדע אותו לפני ולפנים, ותעשה בו שמות. נרעד השתיין בפרכוסי עוועים, כמוכה כִּפְיוֹן; קצף לבנבן ניגר מזוויות פיו. ותשרוט בו בעלת האוב שריטות,  ותפצע בו פצעים, ותרכון לפנים בדהירתה העוויתית, ותשלח לשון סגולה לליקוק הדם מפניו, ותטיח את ראשו באבני המרצפת, ונפקר גופו בידיה, ונתלש שערו באצבעותיה, ונקרע בשרו בציפורניה, ונקטם חוטמו בנשיכותיה, ונרתח דמו בתזנוניה, ונכתש איברו במהלומותיה, ונכתת שלדו בחבטותיה, ונסחט לשדו בחמוקיה, ונשחק סחוסו בהתפתלויותיה, ונגאל עורו בהפרשותיה, ונמחץ אגנו בעגבותיה, ותש כוחו בהתכווצויותיה, ונפרץ סכרו בטלטוליה, וניתז זרעו במחילותיה; ובהתרוקן אשכיו באחת מכל צמיגותם, בקול פקיעת שלפוחית, נמלא גופו המעולף חום דבשי, וייטרפו חושי בעלת האוב, ותרעיד את אמות הסיפים בשאגתה, כשאון האדמה בהיבקעה לשניים, וצוהב מסמא נדלק בעין פוחלץ הבז, ומציף הבוהַק את ההיכל. והיה הקורבן נעווה בכבליו על המזבח בעיניים מהופכות, בפה פעור, בלשון משורבבת החוצה, וניגר הדם אל האגן תחתיו, ויִטוף זרזיף הזרע במורד ירכי בעלת האוב, וייספג היתר בקרביה, ופוער הפוחלץ את מקורו, וצווחתו נחבטת בקירות וחוזרת אל פְּנים ההיכל כהד מתכתי, ותקרוס בעלת האוב מעל לשתיין מעוקל האיברים, ותתגולל לצידו, דמומה, בשלולית דמו, וכבֶה בבת אחת הצוהב בעין הפוחלץ, ודוממת קריאתו, ובאפלה רק ריצוד נרות מעומעם בערפילי הקטורת, ונשאר השתיין שכוב על רצפת ההיכל, רווי בנטפי דבש עלפונו, ותמשש בעלת האוב השרועה לצידו את איבריו זבי הדם, ותשמיע שריקה דקה, חדה כמחט, ותידום, והחל פצע הקורבן להתאחות, והיה מגליד והולך, ולא נמשך עוד הדימום, והאגן שנמלא עד שפתיו נטף דם מגדותיו, וניגר הנוזל הסמיך בקילוחים דקיקים במורד המזבח, וזב דם השתיין לרצפת ההיכל, כי אין בו מְתוֹם, ולא נשלם עוד הטפטוף, ותלחש בעלת האוב בדממת המעולפים: במיטתו שרוע האדון, ועל קמיצתו טבעת משובצת אודם, ובוהקת האבן באפלה, והאדון נם ולא נם.

​ 

ו

סף או לא סף. ואם סף – האם נשלם. ואם נשלם – האם תם. ואם לא סף ולא תם ולא נשלם – האם נמשך. לא סף ולא תם ולא נשלם ולא נמשך. בין כה וכה, נשאר שרוע על רצפת ההיכל אפוף הקטורת, שנרותיו מפלי שעווה דועכים. שרוי בנצח דמדומיו, נע ראשו מאליו לעבר בעלת האוב. נאנח בתרדמתו, נאנק כבשנת בלהות. ותתרומם בעלת האוב ממקום מושבה, ותנוע בטפיפתה הדמומה לתוך מעמקי ההיכל, ותיבלע באפלתו; ובהפציעה שוב באור הקלוש, נישא בשמאלה מגש נחושת שעליו נקניק דם שחור, מגולגל כשבלול, ולצידו פגיון מעוקל. ותיגש אל המזבח שְטוף הדם, ותטפס במדרגות, ותִקרב אל הקורבן המצולק, החרוך, הנפול בשלשלאותיו, ותרים את ראשו, ותפתח את פיו, ותשחיל לתוכו את קצה הנקניק, ונפקחו באחת עיני הקורבן, וניצתו בבוהק שחור, ותפרום בעלת האוב את הסליל, ובלע הקורבן בכל פה את הנקניק, ומצץ בתאוותנות את הקריש, ושאב אותו לקרבו בגרגרנות, וסבא את הדם, ונפרש הנקניק עוד ועוד, נגלל כמעי, וגנח הקורבן בתאוותו, ותפטם אותו בעלת האוב עוד ועוד, וסעד את ליבו, ולא שבע, וזע עפעף השתיין, וניעור אט אט מדמדומיו, ושב אליו רוחו, וחש בכל חלקי גופו את צריבת המשגל, ונשנק ברוקו המהול בדם, ונחשף לעיניו מחזה ההוללות על המזבח, ונחמץ ליבו בראותו שדימום הקורבן נפסק, וגרונו ניחר בצמאונו, ולא יכול להתרומם או להניע את גפיו, ונחנק בעשן הקטורת, ונפער לועו בנאקה צרודה, ותפנה אליו בעלת האוב את עיניה, ותחזה במצוקתו, ותשים את המגש לרגלי הקורבן, ותניח לנקניק להסתלסל מעצמו אל פיו, ותרד במדרגות, ותיגש אל השתיין המוטל בשלולית דמו, ותרכון על ברכיה מעל פניו המרוטשות, ותסיר את כתפיית שמלתה, ותחלוץ לו שד, ותתכופף לעברו, ותגיש לפיו פטמה לחלוחית, שחומה, ותיניקהו, ונמצץ החלב בכל פה, ונגמא בלהיטות הנוזל השמנוני, ונשאב השד כולו לתוך לוע השתיין, נחשק בלסתותיו, נמחץ כנאד, נסחט בידיים רועדות, נגאל בדם, וינבע עוד ועוד חלב מן הבשר הכבד, התפוח, המקומר כאגס, וישיב את נפש השתיין, ולא יִתוֹם זרזיף החלב, ונבלע ללא שיור, ונותר השתיין וחצי תאוותו בידו, ותחלוץ לו בעלת האוב שד שני, ונאחז בו השתיין בשתי ידיו, ותתחב בעלת האוב את הפטמה הבשרנית לפיו, ונחלב השד ביניקות ארוכות, ולא יָסוּף הקילוח הלבנבן, ושב גוף השתיין לאיתנו, ולא יֶחרַב העסיס המתוק, ולא בא השתיין על סיפוקו, ועל המזבח הוסיף הקורבן למצוץ את נקניק הדם, ושב גופו לקדמותו, וחזר הבשר לוורדודיתו, והנקניק נגלל והלך לתוך פי הקורבן, ולא תם הסליל, וכל בליעה שחררה אמה נוספת והתירה אותה מן המגש, ותרים בעלת האוב את עיניה אל המזבח, ותחזה בהתהוללות הקורבן, ותנתק את שדה מלפיתת היניקה, ותתרומם על רגליה, ותיגש אל המזבח, ותחזה בנצנוץ התאווה בעיני הקורבן, וייבלע הנצנוץ באטימות שְחור עיניה, ותטפס במדרגות, ותיטול בעלייתה את הפגיון מן המגש, ותנעץ אותו בבטן הקורבן, שהנקניק נשמט מפיו הפעור בצרחה חנוקה, ותסובב את הפגיון, ותגלף בבשר נקב מעוגל, שהדם חזר בן-רגע לנבוע ממנו אל תוך אגן השיש הריק מתחתיו, ותסתובב שוב אל עבר השתיין, ויזהר לובן שדיה החשופים בחשכה רוויית הקטורת, ותבהיק כהוּת פטמותיה באופל הערפילי, ותרד במדרגות, ותפסע לעבר הגוף השרוע על הרצפה, ותרכון לעברו, ותידָרך לפתע, למשמע פסיעות האדון, ותסב ראשה לאחור, אך דבר לא זע באפלה, ותפנה שוב אל השתיין, ותיחפז לחתוך בפגיון חתך מעגלי בכף ידו, ונחנק בכאבו, ותיחרד בעלת האוב למשמע נהמת האדון, ותמהר לחרוט עיגול גם בכף היד השנייה, ונצרד קולו בחרחורי ייסוריו, וניחר גרונו בצמאונו, ובקרבו את שתי ידיו אל פניו נלקק הדם בכל פה, בלשון סגולה, מחוספסת, ולא יכול לחדול מן הליקוק, ולא קץ בדמו, ובכל יד נותר בעִינו העיגול האדום, ולא פג, ותוך כדי מציצה נרטט קולו במזמור הודיה, אך נשתק בן-רגע: זוהר נדלק באפלה – צוהב ניצת בעינו היחידה של פוחלץ הבז, ונמלא ההיכל כולו זיו באישון לילה, ועננת הקטורת מאדימה כעשן שרפה, ותבהקנה עיני בעלת האוב ככבשן געשי, ונשקף הלהב בעיני השתיין הקרועות לרווחה בחמדת דמים, ונאטם מבט הקורבן שְמוּט הראש, שהיה מגיר את דמו לתוך אגן השיש תחתיו, הנמלא עד שפתיו בלי לנטוף, ומקור פוחלץ הבז נפער, וצווחתו המתכתית משספת את אוויר ההיכל, ותניף בעלת האוב את זרועותיה, וינצנץ הפגיון הזקור באור המסנוור, ונהמת האדון מתגלגלת בין הכתלים, וקול פסיעותיו מהדהד, והסליל במגש המונח על המזבח שוב אינו נקניק דם, אלא נחש שחור, צְהוב עין, הנושך את זנבו וחג סביב עצמו בפיתול אינסופי, ללא ראשית, ללא אחרית.