top of page

פרגמנטים אחדים לכבוד יום בריאות הנפש הבין-לאומי

נמרוד ברקו

3

גליון מספר

"האדם, בלילה, מוקף בייצוגים פנטזמגוריים – פתע מגיח ראש מְדמם, ופתע דמות לבנה, ואז אלה נגוזים כלעומת שצצו. לילה מעין זה ניתן לראות כשמביטים בעיניו של אדם אחר – המבט אל תוככי הלילה שמְזרֵה אֵימה. כאן כל איש ואיש מאיתנו ניצב אל מול הלילה של העולם."

– הֵגֶל

 

1.

ביקרתי היום בכפר־שאול. מעליו ראיתי עריפים אחדים. נטוּ צלליות. אלה עצים שמשתמטים משמיים־של־קלופיקסול, חשבתי. ועלו דמויות איטיות. ועמדו מִלכת.

 

2.

מאוחר יותר אאסוף טקסטים אחדים לכבוד יום בריאות הנפש הבין־לאומי. יום, בריאות, נפש – הפכנו בַּדבר, פִּקפקנו בו, ובכל זאת, עם כל רתיעתנו – ידענו כי ההופך בַּדבר תצורתו לשון והדבר המתהפך תצורתו לשון והלשון עצמה מחוץ לה לשון אַין אף על פי שייתכן כי הלשון עצמה, במעמקי עצמוּתהּ, אינה לשון כלל; ועם זאת, חקירה מעין זאת אולי אינה כשירה לבנֵי־דורנו. אולי – אני מסופק – חקירה מעין זאת תהא כשירה למין אדם שעדיין איננו מכירים; אך עצם זה שנגענו־כלשהו בדבר ממין זה – זה כשלעצמו הישג כביר ומתמיה. והתימהון הזה עשוי להיות מַסד רחב־היקף לכל חקירה עתידית בעניינים כגון יום, בריאוּת, או נפש.

 

3.

על כן הוּצע טקסט מֵעין זה: 

איש מקצוע – מקצוֹע־איש; בן־אנוש־שהתמקצע; בן־אנוש־אבק־בין־כוכבי־שהתמקצע; פנֵי־סהר־שהאפיר; איברים־פנימיים־שטרם־הובאו־בחשבון –

שים לב איֵה מתגדלת לה הגרוטסקה הפסיכו־פיזית, משוטטת בתהומות־של־לילה, מביטה בלעג באורחותיךָ; קביים־של־ידע־מפוברק, הסְמכה שאינה נתמכת על־ידי התִפלצת הזאת. 

מטופלים? נפש? סכיזופרניה? ריפוי? החלמה? 

איזה תימהון, אללַי. איזה תימהון.

 

4.

פתע, באפלה מוחלטת, בא קול שאינו הקול הזה:

 

לטפל? לטפל בְּמה? כיצד לטפל? כאילו המילים הללו – שנאמרו כדרך־אגב ושמקורן כה כמוּס מאיתנו – היו עשויות כל־עיקר להקיף את אבק־הטירוף־המדומה־הזה, בנצח, בְּסוּפות־היבבה, בשולֵי ערפילית הסרטן, בחדר המגוחך הזה, במחיר המופקע הזה, בָּאור שנשמט מן הראשים – ראש אחד כאן וראש אחד שם: כמו סלעים ענקיים שהופקרו בגשם.

 

5.

והוצע גם טקסט מעין זה –

 

שים לב: מישהו מתפרנס מהאבחנה שלך. שים לב: אתה חי. אתה חי! ומישהו מנכיח־את־עצמו על גבֵּי יכולתך המועטה להיות בשלל־אופנים־של־חי. שים ליבך אל החי. למי הוא שייך? אַל תיתן לו לאבחן את החי הזה: מעליו פרושׂים שמיים־של־עצם־רהוי־כלשהו. מעליו השמינית־של־מאהלר. אל תיתן למאן דהו לאבחן אותך: הטֵל ספק בכוח הזה.

 

6.

ובאו קולות אחדים אשר התנסחו כך:

 

קול 1: מה שמסקרן אותי בזמן הזה הוא השאלה כיצד נהפכים ל"איש מקצוע" בתחום "בריאות הנפש". כיצד הבדיחה האיומה הזאת – אֵי שם בנצח, באופל – קורמת עור וגידים לכדי "התמקצעות": כמו שנגר מתמקצע או מוזיקאי מתמקצע או פועל ניקיון מתמקצע. על־ידי ידע? איזה ידע? איפה נמצא הידע הזה? מניין דולים אותו? ומהם חומרי הידע הזה? מה מכונן אותו? ומה בינו ובין ה"אנושי"? ומהו ה"אנושי" שכל־עיקר יישא מעליו מעין ידע שכזה? "ומהו ה'אנושי' כל־עיקר?" – קול 2: ומהו האנושי? ומהו האנושי? – ומהו סך הנפח של ניסיונו אם כך? קול 3: ומהו האנושי, אם כך? האם ידעת? אֵילו תנודות חפוזות של גפיים זערוריים בחלל־העולם, באפלה מוחלטת, נוכח אִי־אֵילו־ארכיפלג(ים)־של־אלומות־אור מקיימות אותו?

 

אַיי, עולם.

 

הניסיון שהונח על כנפות־הידע־המוטל־בספק־ההוא – פרשנותו השרירותית, הלמדנית, הייתה מכווצת את המטורפים; פרשנותו השרירותית, הלמדנית, הייתה מְהתלת בַּנצח.

 

7.

סיוראן אמר: "לפני השֵם, זו אינה מחלה."

וְארטו – "מחלתו" (הייתה) כרסום נושא־המחלה; כלומר כרסום נושא־מי־שמדבר־על־אודות־עצמו.

 

אבל למי שייך הכאב? – תהיתי. 

אבל למי שייכת זעקת השבר? – תהיתי.

אבל מי פולט אותה? – תהיתי.

 

ועלה קול 4 ורובו כך: האנושי הוא שחולה אנוּש; אָדָמיותו התגבבה מעליו, מקרית כמו הֱיוֹת־הכול.

 

8.

זאת שפה מחוּללת. ידעתי היטב. באשר הגופים נותרו אותם גופים – עלומים, חשאיים, כְּסוּיים.

 

9.

שמא אעצור כאן: בתחילה חשבתי שהגופים נותרו באטימותם והלשון המחוּללת כמו השתוחחה מעליהם. 

אעצור כאן שמא קול יֵדע שמחוץ לו הוא עודנו קול.

 

10.

זאת שפה מחוּללת: כיצד יֵדע וכוּלוֹ קוֹל. כיצד יֵדע וטרם נתבדל אֵי פעם מֵאפלה מוחלטת.

 

11.

זהו הקול אשר אֶת עדותו העליתי על הכתב מפעם לפעם:

 

למי שייך הכאב? תהיתי. ולאו דווקא במובן הפוליטי (למי {מהם, מאיתנו} שייך הכאב או מי אחראי לו או מה מכונן את האפשרות להפרידו {לרגעים־לכאורה} ממי), אלא במובן התהומי־יותר: כיצד ה"סובייקט" עשוי להיות בעליו של כאב? הכאב הוא "שלי" באיזה מובן? כואב "לי" באיזה מובן? אני חש כי שאלות אלה – כלומר ניסוחן – אינן נוגעות ולוּ במעט בעומק התהייה ההיא. אעצור רגע. אפשיל את איבריי. אעמוד. כן. אעמוד.

 

12.

כעת אניח לשאלה ההיא. אעמוד. כן. ואשאל שאלה אחרת. כן.

 

13.

איך כוכב הלכת ארץ נעשה מקום שבו יש מטפלים ומטופלים? איזו בדיחה איומה. אני בעד משלוח־חינם של טלסקופים לקליניקות, בתי חולים פסיכיאטריים וכו'.

 

14.

ליל אמש היה ליל סועָה. עלו דמויות אחדות. צְנֵפת הארץ. כְּפוֹר. ראיתי עלים מתוּלעים דמויי כף־יד־אדם למראשות השיחים הננסיים המלוחלחים. מה שֵם העץ? תהיתי. נדמה לי כי השדרה כולה הייתה מעולפת באותו העץ עצמו. ופתע, בכפור, שמו היה עשוי להניח את דעתנו: אה, זה פיקוס? כן, כן. פיקוס גדול־עלים? כן. וכך צץ קול שהכפור עשוי להפיס את דעתו. ובאותה הערת־שוליים עצמה, בד בבד מעל צנפת הארץ – נוי והֲצלה ופיקוס גדול־עלים. הכינוי הזה, פיקוס, עלה פתע בדעתי, אף שלא ידעתי איזה פיקוס אֵי־פעם. יכולתי לשאול על אודותיו ולא השיבו את פניי ריקם: לא, זה לא פיקוס. אנחנו לא חושבים. איזה דבר־סתר שצץ קולו בדעתי כמו התפקס־פתע. וידעתי כי קול זה, עכרורי ככל שיהיה, הוא לבדו הפיקוס. אלא שבמיוחד השמתי את ליבי אל העלים הללו, המתוּלעים, הזהבהבים־בקצותיהם; עלים דמויי כף־יד־אדם מדולדלת, מבחילה, מצטדדים למרגלות איזו ערוגה, בַּכְּפוֹר, בעיזבון, תנועתם חסויה ממשפטים כגון אלה. העלים הענקיים התלהקו והתפרדו על הארץ וכמו הקימו מֵעין זַן של תת־עצים מנוונים, תועים ברוח, מתגבהים קמעה ומחניקים קמעה את הסתודדותם.

 

15.

מאוחר יותר נתבקש לסלקציה כגון זאת:

האנושי לכאן, והאנושי לכאן.

התת־אנושי לכאן, והתת־אנושי לכאן.

האנושי־לא לכאן, והאנושי־כן לכאן.

העל־אנושי לכאן, והאנושי־שפניו־לאן לכאן.

האנושי־שטרם־צץ לכאן, והאנושי־שעלול־להיות־מטופל לכאן.

לכאן – ולכאן.

בו בזמן.

 

האנושי־שנתייתר לכאן, והאנושי־שנתאחר לכאן.

האנושי־שמזדהם לכאן, והאנושי־שמרייר לכאן.

לכאן – ולכאן.

בו בזמן.

 

לומר: יש לי עיניים – איזה טירוף.

לומר: יש לי עיניים – איזה טירוף.

לכאן – ולכאן.

בו בזמן.

 

איזה תימהון, אימא; איזה 

טירוף.

 

 

©נמרוד ברקו


Bark_edited.jpg
Artboard 1_edited.png

ניתן ליצור איתנו קשר כאן

תודה על הפניה נשוב אליך בהקדם

  • Instagram
  • Facebook
bottom of page