שמונה פרגמנטים על כתיבה

על הכותב

כאילו לבש עורו אבעבועות, מעמידתו הפציע שד חדש לכאורה, שהיה גלום עד כה בגופו, ואכן פגש כבר אי אלו פעמים, זכורות ברמז, את אור החיים. שמא היו אלה אז שדים קודמים. בכל אופן הינה הוא שד. הרגע התקיים ותפנית חוללה בו חילוף זה של הישות. כלפי חוץ, הזדון המרוחק שלרשותו הוא נכבש לפתע לא היה בו משום כיעור, ויכול היה לפעול גם כמקור למשיכה הופכית וידועה. אבל טיבו המהותי היה כולו מר. ערני ופורה, היה הוא בלתי נוגע בְּדבר, וכל תופעה אנושית של קשר, שיחה שגורה ובנייה של דבר משותף היו בטלים אצלו, בשדה הנפש האחת, החולשת על גופו הגרום, המוגדר. לא, למעשה נפרש השדה הנפשי במרחב שאין מי שיעמיד לו סוף. כך, אדם מסוכן זה נעמד פה פתאום, ואכן יש בדבר משום אירוע לענות בו, שמישהו זר כל כך לטבעו הבריא של המרחב הציבורי שוהה כך בגניבה בין הבריות. אך מן הצד הפנימי של הדברים, טעות תהיה לגוף זה כל הסתגרות במרחב אישי מדי עכשיו. הוא גונב בנדיבות משקל נחוץ מן האוויר המשותף, פועל בחומרים העוברים בו פנימה, מנותק אך שייך שייכות אינטנסיבית להווי האנושי. שייכותו זו היא ניהולית אמנם, מקצועית לפתע, כמעט מנוסחת – לעומת רוב רובה המוחלט של התנועה האנושית הסדירה, חסרת המענה – אך הוא גם לא בלתי מתנועע בעצמו, לא בלתי מושפע. הצורה האנושית הזו, השדית, ככל שהיא בלתי מוכרת ובלתי צפויה, ככל שדחייה וביטול יסודה, כך גם אין התמקמות סטטית שתהלום אותה, אין לה מקום אחר וידוע שיוכל להכילה. בכלל, מושג המקום זר לה, מתייתר, ואיתו נסחפים גם הרכוש, הדיור, החוק, שימושיה של העיר, השווי והיוקרה, הכלים למיניהם, תגובת השרירים ודרך הארץ.

על הדברים

אני לא עושה כלום. השיער שלי חלק, בלונדיני, רך. האמנות שלי? אני נמרח ברצינות אקראית על מציאוֹת, כלומר על דברים שאני קובע את קדושתם. הם לא חשובים לאף אחד, והאוויר כולו מתכווץ מהם, היחסים הלשוניים לא יכולים שלא לשים לב. הדברים הכרחיים וזרים כמו רוכב אחר, כמו רוח פתאום. אני מתפתל עליהם בבואם, משתפל ומשאיר סימן כמו שֶמן, הֶבלי ונחרץ כמו נער מוכֵר בחנות נידחת של דרכים, הנוקב בִּמחיר שלא נודע לפני כן לאיש, גם לא לו עצמו. עירני בשיעמום הממותק, המר, אם תיתקלו בי בעיר הזאת, הצפופה באדם יותר מכפי שהאמת שלה יכולה לתקף, אם תראוני בפעולתי הדמומה, בתנועתי הרכה, הכרותה, האיטית, אם בכל זאת – חשבו עליי כמה שפחות, נסחו פחות ופחות מילים על אודותיי – שקרים כאלה פוגמים בשקיפותו של האור – אבל ראו אותי היטב, מטושטשי פָּנים, שמוטי שרירים ודעת, כרוכים אחר הבהירות שלי ולא מבינים דבר. אני חלק ומיותר, בואו נסכים על זה בינתיים. בקרוב לא אהיה פה. אלה מילותיי.

על הקהל

כן, בן משפחה הוא, איש עבודה, עבודת סתם יום יום, איש משפחה. ולא, לא בן אדם הוא, לא נגוע באנושיות שאינה שקר. כל המדברים עליו, המבקשים את אנושיותו בהיתקלם בו – עומד משתגע על במה, רועד, נופל, נשבר, יורד מהבמה, בֶּרֶך לא גוֹבהה – כל המסתכלים בו באותו עומק נקלה אינם אלא טועמי עורו. כן, גם בחלומם, גם בחלומם רק עורו. כאותו כריש טפיל, לא מטר אורכו, הנוגס נגיסות עגולות, עוגיות סרות טעם, מעורו של שוכן ימים גדול ממנו.

על המשפחה

המשפחה חורגת כל כך. האב נושא רמזים לסיפור שלא סופר. בחדווה הוא עושה הכול חוץ מדבר אחד. הוא מתנועע בקלות, מתנסח בקלות ובקלות שותק. לא לזִקנה מחכים הדברים, אלא לידיים של מישהו אחר, רועד יותר. האם תזזיתית, עושה הרבה, והרבה בין ידיה. זוכרת הכול, יודעת דברים נחרצים, כמעט מכָּה, דוחה מעליה כל ניסיון של אחר. במובנים אלה ההורים הם אמנים, הם מחזיקים פקעות בחרדה בוטחת, רחש גלום מסתחרר בהם, ביניהם, עובר הלאה לא מוגדר. הבן הופך לכלי, מהלכים בו בלי רגליים אותם קולות שלא נשמעו, משני האנשים האלה וממקומות אחרים. דעתו פועלת כקוצים רכים, מתגלגלים כל העת, והוא כאילו לא נשרט. לפעמים הוא עושה את פעולת הסופר, במובן המקובל על הבריות ושלמעשה אינו ידוע להם כלל. עבור האחרים המשפחה הזאת היא שאלה מרחפת; עבורו היא תנועה דוחפת, שאין לה מעצור, שאין לה ברירה. וזאת מבלי שציינתי את שפת האב, המשתברת באופן חד פעמי בעולם. הדברים כולם מסתכמים בכך: הבן הוא סופר. זה בוער יותר מאשר גורלי. זה חי יותר מאשר מעורר מחשבה, עטוף הוד או חמלה. השתיקה יפה לזה, במובן הזה שכאן המילים נפצעות. והיופי עצמו הוא תוצר הלוואי של זה, נתון ליד המקרה החיצונית, לחסד.

שרלטן

האמן הוא שרלטן. ההחלטות נקרות בדרכו (אין לו דרך בת קיימא) ואין לו ידע מוקדם או ניסיון מועיל בעשייה שהוא נתון בה. באותם רגעים רחפניים נדמה שהחשש להתגלוֹת, להיכשל, הוא תכונה שאינה מוכרת לו עוד. ככל שהאמן מפחד פחות שתיחשף האשליה של היצירה, ככל שהוא חרד פחות לניקיונה התפל המוכָּר, ככל שהאמן זהיר פחות בתנועתו, ככל שהוא גחמני – כך פעולתו היא אמנותית באמת, כלומר מלאת חדווה ועונג, כך השקר יותר שקרי והגניבה יותר גסה. הפשע אסור ומוסיף להתקיים, גלוי, חורק חריקה מלבבת. כמה מקסים הוא חוסר הזהירות במכתב המפורט מדי שכותב פליקס קרוּל להורי האציל שהוא מתחזה לו; ומועדון הטניס שהוא מצטרף אליו מבלי ששיחק טניס מעודו. אכן, העמידה בעמדת האמן היא שרלטנות תמוהה. אך היא עיקשת, חוזרת, יסודית. חובבנות מקצועית.

על החריגה

יקרה לי מכול חוסר האחריות של הכותבים. לכתוב משהו "על הדרך" ולא לחזור אליו בהמשך הכתיבה, לא לבסס. ככה כמו בלי קשר, באמצע הספר, לחרוג, למהר להרחיק לכת פתאום עם כלי הכתיבה. תנועה זו של הדעת החיה, כשהיא תכופה מדי ועשויה רק לטשטש לבלי היכר את דעת הטקסט, אז היא מיותרת, זולה. אך כשהיא מתקיימת פתאום, מגלה את קצב הכותב וחורגת מקצב הכתוב, אז היא מחייה את האדם שמאחורי הכתיבה, מפתיעה גם אותו ועושה אותנו הקוראים שותפים לזמן של הפעולה עצמה.

על המילה "כתיבה"

הכתיבה היא לא כתיבה. ההשראה והגניבה אינן מתקיימות אצל הכותב לא כהשראה ולא כגניבה. לא זה הביצוע שלהן. המילים שבהן אנו משתמשים ביחס לכתיבה הן כולן מוכנות מדי, מתות, הן אינן באות מכיוונן של האהבה עצמה ושל הפעולה עצמה ולכן אינן קיימות כלל בחיי הכתיבה. הכתיבה נעדרת מהכתיבה. הכתיבה רצה ממנה בלי להביט לאחור. 

כך מתייחס פליקס קרוּל למילה "גניבה" בהעלותו על הכתב את מעשה הגניבה שלו מימי נעוריו: "לא הרי המילה (שמטבעה היא דלה ושחוקה וחומקת על־פני החיים בלי לגעת בהם באמת) כהרי המעשה החי, שהוא ראשוני תמיד וצעיר לָנצח – לָנצח זוהֵר בחידושו, בחד־פעמיותו, במקוריותו שאין דומה לה. (...) כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה'מה' או ה'איך' (אף שזה האחרון חשוב יותר), אלא רק מצד ה'מי' לבדו. כל מה שפעלתי אי־פעם היה תמיד פעולתי שלי במובהק, ולא של פלוני־אלמוני; והגם שנאלצתי (בעיקר מול הדין האזרחי) להסכים שידביקו עליה אותה תווית עצמה כמו על ריבוא אחרות, אף על פי כן התקוממתי בלבי נגד אותה הַאֲחָדָה בלתי טבעית". (1)

הכתיבה היא לא כתיבה, כלומר המילה "כתיבה" אי אפשר שתדבק בה, שהרי בכל כוחותיה היא אישית. היא חורגת מכל התורות, מכל הספרים המסבירים, מכל ההכללות הממסדות, הפועלות בכליו של החוק המסדר. היא בלתי אפשרית.

על הגניבה

גנבנו כמו קופים, נצצנו כמו עורבים, עלינו על הספריות האלה, על מוסדות העיר, טיפסנו על פסי מעברי החצייה, הפלנו עציצי גרניום מתייבש, מתחנן, ורוד, אדמה נאספה בחריצי כפות ידינו. תוך כדי תנועה דמיינו שיחות עם דרי המקום, ציירנו את פניהם הגסות, היפות, בדעתנו, התאהבנו בבני המשפחות שלא ראינו, ביקשנו לשאת את כולם לנשינו, ממש לשאת אותם על כתפינו המִשיוֹת, המגיבות לכל מגע, לכל משקל ורוח. עברנו על העיר הזאת בתיאבון אלילי, חד פעמי, ערפנו את המִתקנים, ערבלנו את הריח, היפכנו את העיר הגדולה, לקחנו אותה בליבנו, כן, לקחנו בנדיבות גם כשלקחנו מעט. אך העיר, העיר עצמה נותרה כשהייתה. והיא עיר ולא מילים, מקום ולא מעשים. היא לא יכלה לזכור אותנו לרגע, לא הצהילה כלפינו יותר מחיוך קצר, חיוור. לא עבר בה זמן. היא עמדה שם שלמה אחרינו.

 (1) "פליקס קרוּל: וידוייו של מאחז־עיניים" מאת תומאס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, אחוזת בית 2016, עמ' 53-52.