​​​​​​למה ספרות? למה עכשיו? השאלות הללו כבר לא ניתזות בארס מזוויות פה משוננות כמו סכין. הן לא נשאלות עוד בביטול שבע-הרצון של כל אותם חסידים של השוק החופשי ונאמני חוק הג'ונגל הכלכלי; הן לא נשאלות על ידי אינטלקטואלים נפוחים מחשיבות עצמית, או על ידי מתבגרים נבובי עיניים שמסך הטלפון שלהם איכל זה מכבר כל זכר לאישיותם. הן לא נשאלות עוד באף אחת מן הצורות הללו, משום שהן כבר לא נשאלות בכלל. לאיש כבר לא אכפת, אף אחד לא זוכר את קיומה של הספרות. אנו חיים בעידן שבו הספרות לא יכולה עוד להתנחם אפילו בעוינות או בבוז שמופנים כלפיה. העידן שלנו הוא עידן האדישות, הפוסט-מורטם של הספרות. מאחר שכך, כל ניסיון לעשות ספרות של ממש בתוך הזמן שלנו, לחשוב ולדבר ספרות עכשיו, גובל בשיגעון. בזבוז זמן משווע, אבסורד.

​

אם כן, לא עוד האבסורד שבספרות כי אם הספרות כאבסורד – מעשה יצירה בעבור אף אחד, נגיחה עד כלות בסלע קהה. העת שלנו אינה בזה עוד לספרות, ואינה רואה בה אויב שיש להכריע. היא פשוט אדישה לקיומה. אפשר להתאבל על כך ואפשר באותה מידה להטות אוזן למרחב החדש שנפתח בעקבות ההתעלמות הזו, יקום מקביל שבו אתה מוצא את עצמך לפתע משוחרר כליל מרודנותם המצמיתה של התכתיבים והאג'נדות, של הטעם הספרותי הנכון (כמה תפל הוא המושג "טעם") ואי-אלו מנייריזמים-לשעתם. היקום הזה כמוהו כיריד נשכח בעיירת פיתוח רקובה שאליו מגיעים האחרונים שבשרשרת המזון רק משום שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות. עמומי מוח, צלופי רוחות, הם מגיעים נטולי ציפיות וחפים מיומרות. עילגים, מפוזרים, מפגרים בחלקם, קרובים יותר למדרגת החיה הם נוהמים נוכח מתקני היריד החורקים ברוח היבשה, ועולים לסיבוב כי למה לא. חופשיים כפי שרק מי שהעולם ויתר עליו יכול להיות חופשי הם המשוגעים האמיתיים לדבר. רוכבי הנדנדות השכוחות הללו הם משוררי האבסורד של זמננו, הם המשוררים כאבסורד. "טפר" הוא הביבר שבו הם מוזמנים להתרוצץ כאוות נפשם.

​.
אסיף רחמים, עידית ורד, שחר גבאי