את היצירה "מוות”, לשלושה נגנים, שני קולות וקבוצת מחול, יצרתי בהשראת סרטו של אינגמר ברגמן החותם השביעי.

הבסיס הרעיוני של היצירה בנוי משני רבדים מובחנים:

הרובד הכוריאוגרפי הוא עלילתי וליניארי, מתקדם על פני ציר הזמן, ועוקב אחר הדקות האחרונות של הסרט – השקט של החזרה הביתה והדרמה האישית של כל דמות בהתמודדותה עם המוות.

לעומתו, הרובד המוזיקלי מגלם את חוסר המשמעות הקיומית: אם אין לחיים משמעות נשגבת, הרי שאין הבדל מהותי בין חיים למוות, והשניים נעשים אחד.

"ביצירה זו ניסיתי ליצור התרחשות מוזיקלית שאינה מונוטונית או חזרתית (כדוגמת המינימליזם של סטיב רייך או פיליפ גלאס), אך גם אינה כיוונית או טלאולוגית.

לשם כך השתמשתי בטכניקה קונטרפונקטית רב־שכבתית, המבוססת על כרומטיקה, מרווחים צפופים ודיבור סימולטני במספר שכבות בשפה שאינה מובנת.

עם זאת, ברגע המעבר שבין החיים למוות, מתוך הזדהות עם החוויה האנושית, יצרתי שיא דרמטי שבו נקטע הקונטרפונקט הדיבורי. לאחר שיא זה מתרחשת חזרה אל אותם יסודות מוזיקליים המייצגים את השתיקה האלוהית.

הרובד התנועתי נכתב בפרטיטורה כהנחיות כלליות. בהתאם לכך, כל רקדן או כוריאוגרף שביצע את היצירה בחר בכיוון פרשני שונה, אך נותר נאמן לעקרונות המקוריים.

היצירה נכתבה כך שהיא יכולה להתבצע גם ללא מחול".