למשורר צעיר

*

כדרכם של יתושים תמיד, הוא עופף ליד אוזנִי באותו מעוף טורד ומחליא המוכר לכולנו. היה זה הצליל הזריז המתעגל, שבכוחו להפריע גם לחושינו הרדומים ביותר. אלא שהפעם לתוך רשרוש הכנפיים החד השתלב גם קול דקיק אך מלא ביטחון, שהחל נושא לצד ראשי נאום מבולבל, שרק חלקים ממנו חדרו לתודעתי המנומנמת כטיפות כבדות, ככתמים בלבד. ובכל זאת אנסה להביא כאן תיעוד נאמן של עיקרי דבריו המיותרים ושל דרכי ביטויו הנדושות. לא שנחוץ לנו רעש נוסף, לא לי ולא לקורא הטרוד, לא שיש לנו הנחת והסבלנות לטרחנים נוספים בחיינו. אלא שמקרה בלתי רגיל זה, שבו הצטמצם באוזנִי קול דיבור לממדיו של יתוש, יאפשר לנו אולי, נאמר זאת בלשון ציורית והולמת, גם למעוך בקלות יתרה את הרעש המחניק. כי האם לא נחוץ לנו להשתיק מאוד, להשמיע קול חבטה או מחיאת כף יחידה כדי שיוכל להתגלות השקט? האם עבורנו משימה צנועה זו אינה הנחוצה והנעלה מכול?

היה זה מובן כמעט למן הרגע הראשון שיתוש זה מוסר נאום תוכחה עקבי לכאורה, אך למעשה מופרך וקטנוני לגמרי, נגד כל מי שנתפס במוחו הצר כמין שטן או כשלוחו. הלא יתוש הוא, והכוונות המוליכות את מעגל חייו ודאי אינן מנבאות טוב. מבחינתו, מה שמצדיק את הבנייתה של תיאורה שלוחת רסן על אודות האדם וענייניו, ומה שמעניק לתיאוריה זו סדר והיגיון גם מבלי שיצטרך להתאמץ בדיוקה, היא העובדה שעסוק הוא כל העת בנו בני האדם ובידיעה אקטיבית מאוד של הנוזל הפנימי, הכהה, הזורם בגופנו. וכשאינו שואב מגופינו המחוררים, מחשב הוא כיצד יעבור מגוף לגוף ויקשור בינינו את מה שנתפס בדעתו הפתלתלה כחוטי הגיונות שקופים, להם משולים כביכול מסלולי מעופו התאב. ראו, היתוש עניין לו בכל אדם, כולנו משמשים לו ובין כולנו הוא עובר. אפילו בגופים מתים לא יבחל, כל עוד לא התקררו עדיין לרחוק מהסיפור האנושי של מעשים, תגובות מיידיות ורגש. ואכן, אודֶה, היו בדבריו רגעים בהירים של חיבור, היה שכעסתי בכעסו, שנפגעתי מגילויו האמיצים. בעודי שוכב כך בלי נוע, ההזדהות מוטטה את כולי, החוכמה סיכנה את לילי הרך. אך שוב ושוב התעמעם הכעס. ברכּות מפליאה, הקפיד הכול לטבוע ולהיעלם בי מחדש.

עליכם להבין, הייתה זו שעת לילה, ואני אפשר שישנתי. דעתי הופתעה מרצף הדברים שבחר לגולל באוזנִי. בכל זאת, אנסה להמחיש את הדברים ואת טיבם. מצוי היה היתוש באותם מאורעות אקטואליים ובכותרות המעושות שבהן נוסחו, וידע לקשור בין מאורעות אלה ובין מה שאפשר לכנות טבע האדם. היו בתורתו גם מי שראה בהם תכונות טובות, או לפחות ראה בהם נפגעים, אך עליהם לא הרחיב את הדיבור המזמזם. הוא החליט להיתלות באילו פרשות שחיתות בנות הזמן, שנקשרו בהן כמה דמויות בכירות במערכת המשפט ובממשלתנו. הוא נשא בקרבו שנאה יוקדת למשפחתו של יושב ראש ועד הבית של בנייננו מרובה הכניסות, שלאחרונה החל להעסיק את בנו הנער בניקיון חדר המדרגות. המתבגר קשה העור חסר רחמים הוא, והוא מקבל הנחיות מהאב. זה הורה על הזנחה מכוונת של הטאטוא והשטיפה בקומה העליונה של אחת הכניסות, וגם על חבלה של ממש, עד שהדיירים של הדירה השמאלית שם לא יחזרו בהם מסירובם האבירי לשלם את התוספת המופקרת שהשית עליהם הוועד בשל שדרוג הגינה, שדרוג מיותר כמובן לפי כל קנה מידה. האם בחנתי אי פעם ברצינות את הגינות בבנייני הרכבת שמעבר לכביש? וכמה לדעתי משלמים שם? מי הגנן שלנו, האם את זה אני יודע? אני לא יודע כלום. כמה מים נשפכים לאותן שלוליות בוציות! יש אנשים שיוליכו לתהום את כל מי שסביבם, את כל מי שקשור בהם בקשרי ממון ונתון למרותם המתעללת. נמחצים כולכם תחת רגלם הבוטחת, ואין לכם גואל. ואם תשמיעו קול, אם תתבעו מהם דבר, הן תלונותיכם ייענו בכחש, גם בתוקפנות אם צריך. והאם לא לידי עלבונות מחפירים הגיעו אותן שיחות שביקשו לקיים עם יושב הראש אי אלו דיירים נואשים בחדר המדרגות ועל המדרכה שליד? לאיש הוא לא חייב תשובות, ראש הממשלה הנואל. הא! רשעים בני מוות, מי ישתה את דמם אחרון, מי יטעם את חמיצותם עד תום?

עינוי הנפש, הרמייה המכוונת, הדאגה העיקשת של הגבר לצרכיו הקטנים בלבד, שקריה של אותה אישה. כן, היתוש עבר לאותם בגידות וגירושים של אי אלו דמויות שלא ידעתי אם אני אמור להכיר. מטושטש ודליל, ידעתי רק שאין בדעתי להשלים דבר ולא להרגיש או להבין דבר לאשורו. באותו מצב חולמני דבר לא התנקה בי, דבר לא יכול היה להיאמר מגרוני. לא חשבתי דבר. נתון הייתי לשליטתם הכאוטית של שני קולות בלתי בהירים. כי הדיבור היתושי מתערב היה בכל מיני תמונות חלום מקוטעות, משהו שהוא אולי פנימי יותר. והיו השניים נבללים זה בזה ואין תכלית או מוצא משני הדברים גם יחד. היתוש הזכיר תיאומי מחירים, גינה רחבת ידיים. האם אמר השתלת איברים? ואין מן הנמנע שידו של ראש העיר האהוב שלנו במעל. רטן היתוש, קולו המר השמיע אנחה. ואז הוא השתתק, הרפה בינתיים מאחיזתו הקולית.

*

אתה מת. לא, אתה לא מת. אתה נהבל, משהו בך נדמה ער מאוד ובלתי אפשרי. אני יודע שאין לכך פתרון. אתה מחייג אם כן למכשיר הטלפון הנייח, הניצב, כך עולה בדעתך, באמצעו של בית המשוגעים רחב הידיים, בתוך כלוב נוקשה, כאיזה לב מחושמל. אך מן הסתם זהו חדר משרדי, צידי לגמרי, שדלתות ומסדרונות רבים מגוננים עליו כראוי. מפציעים באוזנך קולות מרכזייה. אתה תוהה אם היא מוקלטת באותו טלפון גדול, או באיזה מכשיר אחר, מחשב חיצוני בלתי נראה, שאליו נמשך הזרם המדבר בקו עוקף, מקודד, קר רוח. היא מעלה כמובן אכזבה ראשונית, המרכזייה, כמו כל אותם מענים אוטומטיים שמשפיעים מייד בצינון כוונותיו של הלקוח המטריד, של השואל מעימנו דבר. אך אולי נוחה האכזבה לצרכיך הזמניים, שהרי אתה מאבד עכשיו גובה, או נֹאמר, מאבד מתנופתך ככל שאותה הקלטה מסַבכת הולכת ומפנה עורף למחייג הנבוך, מַפנה אותו לאותן כותרות מתמיהות, בלתי מדויקות, שסִּפרה לצידן. שכן אינך יודע בעצם מהו הדבר שביקשת לשאול, לומר על עצמך ועליהם. ובוודאי כוונותיך העלומות רק הולכות ומתרחקות מכל אותן כותרות, המציגות בפני האוזן הלֵּאה מיני אגפים ושירותים שמעניק בית המשוגעים למשוגעים, לבני משפחותיהם ולמי שקשור בעבודת הבית. אך מסעיף לסעיף, משלוחה לשלוחה, מתגלה הטרטור הרך של קול האישה המוקלט כמהפנט סבלני ומנעים מאין כמותו, המשהה כל החלטה וכל רגש, כולא את אוזנך באותו מסדרון דמיוני קר, בזמן נתון, סלילי, שבכוחו לחזור ולהפעיל את עצמו, במובן מסוים עד אינסוף. באופן ברור לגמרי, אתה יודע עכשיו שאל מחוץ לגבולותיו של הזמן הקולי הזה יהיה עליך לחמוק בקרוב, ועל ידיעת סופו אתה כמעט מברך. אבל טוב הוא בינתיים, רצחני ונחוש, מחניק, מתחבב. לא תמהר. הרעש מדבר, מעכב אותך, רוכש את זמנך בכשף ערפילי, כמו נדרש לו אתה, ונדרש לו זמנך, כוח החיים המועט שלך, כדי לקיים איזה סוד מרובע, ערפדי. אך כשמגיע 7, ו־8 אחריו, כבר משתלבת באותה נעימות ממכרת גם בחילה גאה, ידיעה ריבונית שאחריה עליך לרדוף עכשיו, לפחות באותו קצב שכמעט הרדים אותך ואת חושיך לפני רגעים אחדים. עליך לנסח במילים מעטות מאוד – שלמעשה מכסות מילה אחת בדיוק, מפרשות מילה רחבה כלשהי – עליך לנסח את הריבונות החדשה הנתונה בך, שכבר הלכה ועלתה בדקות האחרונות מבטנך ומריאותיך העצמאיות. שלוחה נוספת מדוקלמת. עולה בדעתך 34. אחר כך המילים העולות בך. אתה חוזר על מילותיך כעל לחש זר ומחייב, המתקרב אליך, נכנס לתוך גופך. הקול המוקלט דובר 10, ואחרי המספר שתיקה. באוזן אחת אתה מודד את השתיקה, וממשיך להשמיע את הלחש הפנימי. הקול מציע שמיעה חוזרת ושב ומשתתק. עולה בך חשד חדשני, ועולה ביטחון מאוורָר. אתה מרחיק את המכשיר מאוזנך ומנתק מייד.