טקסט מאגי בשלושה חלקים בני שלוש מאות מילה כל אחד.

המלאך רפאל הורג את הדרקון

ראו בעיני רוחכם את המלאך רפאל הורג את הדרקון, ומביט בו באדישות מלאכית בדיוק כפי שהירח מביט בנו. במשך שנים חלמנו לכבוש אותו, כפי שחשבנו שאנו כובשים את האדמה, אלא שלירח לא אכפת מהמצאות כמו מדינה או אדם. דגל הלאום שתקעו האמריקאים על אדמתו היה אמור לסמן כיבוש כזה. אלא שעכשיו הוא מסמל את הכניעה האנושית לאותו מלאך איתן, שעל אדמתו גם הדגל האדום-כחול-לבן, עומד עכשיו מחוק וחסר כל פרטים, מוכה עד חיוורון מוחלט בידי תנאי הקיום הלא אנושיים שעל הלבנה. אנחנו מביטים בשמי הלילה בסקרנות, כמו גם בחרדה, משום שהחלל החיצון – תמיד חיצון – מזכיר לנו ששום דבר לא מחכה לנו. רובו של היקום מתקיים מבלי שעין אחת תבחין בו. גם אותו דגל לבן שעל הירח – דגל הכניעה האנושי לאדמה הריקה - עומד מבלי לזוז ומבלי שיביטו בו, כבר כמעט שישים שנה. הירח, מצידו, מכוון את תורן הדגל כחנית לעברנו. כמו מטאדור איום וצמא דם, שניזון מסבלם של קורבנותיו, כך גם הירח – העין שרואה הכול - מצביע בחניתו החדשה לעברנו בתנועת הכנעה איטית, אדישה ומתמדת, מוכן להכות בנו את מכת הניצחון. 

בצילומי הנחיתה על הירח, אנחנו לא רואים את הכוכבים משום שאור הירח בולע אותם. גם אם אתם מחסידיו של ההסבר הטכני, עדיין מדובר בסמל נוסף של חוסר רחמים. הירח הוא אלוהי הגאות והשפל על אדמת עולמנו, ואלוהי החשיכה והדממה הקוסמיות על אדמתו. כאשר נרקיס מתבונן בבבואתו שבמים, העולם כולו נעלם ורק הוא ממשיך להתקיים. כך גם הירח מביט בנו, אבל רואה רק את עצמו – עולם דממה שבו הכול נעשה לבן, בודד וקפוא בזמן. הזמן הוא טלאולוגי ולכן להכול יש תכלית ומשמעות. זהו התכסיס הערמומי ביותר של מי שיצרו את היקום, ומבקשים את נאמנותנו. בספר אסטרונומיה מיושן, קראתי על תיאוריה שלפיה הירח הוא סלע שנפרד מכדור הארץ. אם היה זה נכון, הרי שזהו מקרה מובהק של דופלגנגר – כפיל או תאום מרושע מתא אחד שהתפצל לשניים, ועכשיו הוא הורג את אחיו.

II

אטלס דוהר אל פני המים

כשהוא יושב על שפת האגם, נרקיס לא התבונן בבבואתו מתוך הערצה, אלא מתוך כמיהה למצוא בתוך עצמו את התאום שלו. ככל שהביט בבבואתו, כך זיהה פחות ופחות את עצמו. רגע הזן המוחלט מגיע, כאשר פניו של המביט בבבואתו כבר מתמוססים לחלוטין, מתוך ההיזון החוזר שבמבט המביט בעצמו. פני המים הם מישור מקומט אך דו ממדי, שמדמה מרחב תלת ממדי כאשר בבואת הצופה משתקפת בו. כמו האוקיינוס התבוני של סטניסלב לם, גם במקרה זה אלו המים האדישים שמייצרים את דימויו של המביט בהם, ונדמים אליו ללא כל עניין אמיתי בו. אני גולל בין אינספור כתבות קונספירטיביות שמספרות על כוכב השביט 3I/Atlas  שעושה את דרכו אל עבר כדור הארץ, ומתארות אותו כעצם לא מזוהה ועוין. ככל שהזמן עובר, ועד שכוכב השביט יחלוף בשמי עולמנו, יותר ויותר מלל ייוצר במטרה להגביר את הדרמה. אטלס דוהר לעברנו, וכדור הארץ – כדור המים, מייצר דימויים שלו ללא הרף עד שיעזוב. זה מה שאנחנו עושים. מול התנועה הקוסמית סביבנו, לפעמים כל מה שהנפש מסוגלת לעשות הוא ליצור דימויים כתגובה. זה הרגע בו אנו מבחינים בכך שאנחנו לא נושאים את העולם על גבנו, כפי שדמיינו, אלא נושאים סלע עצום של דימויים מעלה ומטה, מעלה ומטה. 

פנים וחוץ – לדופלגנגר נפש פנימית, שמתקיימת כנזיר מתבודד הקבור בלב האדמה. פני השטח – עורו של הדופלגנגר -  משתנים ללא הרף. סביבו מתהלכים אנחנו – עורנו יציב כסלע ודמותנו קבועה. אבל הוא, רק נפשו קבועה ועורו משתנה כדי להידמות לכל אחד מאיתנו. כך הוא הירח השני של העולם, שמלווה אותנו דווקא מלמטה: ליבת כדור הארץ ראתה הכול – את פני עורה החיצוניים משנים את צורתם ללא הרף כבר מיליונים רבים של שנים. אמנם היא קטנה מאחיה שמקיף את עולמנו מבחוץ, אבל לא בהרבה. שני תאומים – אחד מעל והשני מתחת, והם מביטים זה בזה מבעד למי העולם. ביניהם, אלו אנחנו, מתרוצצים במהירות הבזק עבור שני ענקים איטיים אלו. בעתיד כלשהו אנו נעלם, והם יישארו אחד עם השני. 

III

עלינו לדמיין את מארק פישר מאושר

בלתי אפשרי לדמיין את העולם ללא כל יצור חי, משום שבלתי אפשרי לראות בעיני רוחנו עולם שבו אין אפילו עין אחת שרואה אותו. הגבול הבלתי אפשרי הזה הוא אופק האירועים הדמונולוגי, שמעבר לו אין לאדם לא מקום ולא יכולת להבין. החלל החיצון משך אליו את מחשבותיהם של בני האדם משחר ההיסטוריה, כשם שאור המנורה מושך אליו את העש, משום שהחלל החיצון אינו מתעניין בנו ואדיש לנו לחלוטין. הירח מלמעלה עזר לאדינגטון להוכיח את דבריו של איינשטיין, כמו שהוא גם הטביע ספינות והטיל אימה בלב האדם. הירח מלמטה – לו רק יחליט לעצור אי פעם את סיבובו, יביא לקץ חיינו. כפי שמעל, כך מתחת. כפי שבפנים, כך בחוץ. 

הפרדנו אשפה כדי להציל את העולם, כשקראנו על מעבורת החלל ששרפה את האטמוספרה רק כדי להטיס את קייטי פרי לכמה דקות אל מחוץ לעולמנו. זהו העתיד הנראה לעין, בו נתינים מלקטים פיסות של תקווה, בזמן שאלים נהנים מעצם ההשמדה. עלינו לדמיין את מארק פישר מאושר, שכן אחרת נמצא את עצמנו כבולים לא לאבסורד של המציאות – הרי שזהו נתון בלתי משתנה - אלא לאבסורד שהוא הזולת, האבסורד שהוא הגהינום. עלינו לדמיין את קייטי פרי אבודה בחלל כפי שאוגולינו אבוד בגיהינום של דנטה, קבור עד צווארו ורעב. לאחר שהמריאה והתקרבה אל התאום העליון, הדבר הראשון שעשתה כשחזרה לעולמנו היה לנשק את האדמה.

אלא שבינתיים, בעודנו שורפים עצמנו לדעת, העולמות ממשיכים בשלהם במערכות שאינן מעוניינות בדעתנו. נסו לדמיין את החלל כמה שהוא – כמרחב ריק, מנוקד פה ושם בגרגרי אבק או בגלקסיות. הריק מביט בנו כפי שאנו מביטים בטיפת מים שמתאדה מעל פני הסיר. אני עוצר את הכתיבה האוטומטית ומביט אל עבר העננים. אולי הם יכולים ללמד אותנו על עולם שאינו מתעסק בנו. אני מביט בצורתו המפוארת והמורכבת של הענן, צביר פרקטלי שאינני מסוגל באמת להבין, וחלילה לי מלטמא את הודו על ידי ההחלטה שמשום מה הוא נראה לי עכשיו כדרקון. אפילו אם הוא אכן נראה בעיניי כדרקון.