לחלק הפותח של הספר לחצו כאן

26.

טפטוף אפור ועיקש מזדחל מבעד לשמיים החנוקים. אתה סוגר את דלת הבית שלך ויוצא אל האפור. לא לקחת איתך מטריה, רק לבשת בגדים חמים ועליהם את המעיל שלך ויצאת החוצה. הסתכלת על המטריה לפני שיצאת בעד הדלת, אבל משום-מה החלטת לוותר עליה. למה?  הרי בדיוק עבור ימים כאלו ברא האדם את המטריה. אינך יודע למה, אבל אימה קרה טיפסה במעלה כף ידך ברגע שהושטת אותה לאחוז בה, רגע לפני שהסגת אותה ממנה. לא כמו שמסיגים מאש, בהבזק חטוף שכולו גוף, אלא ברתיעה שקולה, יודעת, שיחד עם זאת יש בה גם עכבה תמוהה שמתפלאת על עצמה. למה חשת אימה ממגע עם ידית של מטריה – אתה לא ממש יודע. אבל ככל שאתה חש את עצמך יותר ויותר שייך לעולם הדומם לאחרונה, כך שאר הדוממים המקיפים את העולם נראים בעיניך חיים יותר מאי פעם ומשתתפים בגורלך. אינך יודע אם זה קשור להרגשה שעלתה בך באותו רגע, אולי רק רצית לחוש את הגשם מכה בעורך, חשבת שאולי כך תוכל סוף סוף להתעורר. 

יצאת החוצה אל הרוח והגשם. הוא לא היה חזק מספיק כדי להרטיב אותך מראש ועד כף רגל, אלא רק, בעזרת הרוח הסוטרת בך, לדקור בעורך דקירות קטנות אך קצובות, בלתי-מתפשרות, מונוטוניות כמו קצב הנשמה שלך הבוקר. כבר מאתמול אתה חש על גופך את הטפטוף הזה, דוקר ודוקר, מחלחל פנימה עד שהוא פוער בך בור קטן. להבנתך המוטרפת, מזג-האוויר קורה פשוט כי אתה. 

בדיוק שנה מאז, אינך יכול לשכוח את היום ההוא. אתה זוכר בדיוק רב את הפרטים, את סדר האירועים, את התגלגלות הפרקים, ובעיקר, את היעדר-הנשימה שבין פרק לפרק. זה לא שאז התנפצת לרסיסים דווקא; עד כמה שאתה יכול להרהר ברגע של מפץ, נדמה לך שהוא התרחש בלידה שלך. או אולי מעט אחרי. אמא שלך...אינך יודע אם זה זיכרון שלך או של מישהו אחר. בכלל, אינך בוטח בזיכרון. לא בשלך ולא בשל אחרים. אבל פחות משל אחרים בשלך. וככל שהזיכרון ישן יותר, ככל שנזכרת בו יותר, כך הוא נשכח ממך ושוכח אותך – אתה שאפילו שם או גוף ראשון לא נותר ממך. נאמר אחרת: כיוון שאת עצמך אתה זוכר הכי טוב, זהו בדיוק אותו עצמי שיותר מכל סתום עבורך. לכן, נראה לך שהכי מדויק יהיה לומר שהזיכרונות המוצקים ביותר שלך הם זיכרונות של אחרים שנספגו בך. חיים של אחרים: היו ימים שחשבת שכל האחרים קיימים רק כניצבים בסיפור הגיבור שלך, משרתים אילמים בעלילה המפותלת שלך; נכון יותר, זה מה שהרגשת. מה שחשבת, ברגעים בהם הצלחת באמת להתעלות מעל אשליות הרגש ולהפעיל כוח של חשיבה, הוא שזו הטרגדיה הגדולה והבדידות נטולת הנחמה, שגם האחרים חושבים או מרגישים בדיוק כמוך. 

כל אלו הם תחושות ורגשות של העבר. בעבר, גם כשהתנפצת לרסיסים, היו מופיעים בפניך הזיית הקודש או הכוח המאחה של הדמיון או הבנאליות הפרוזאית של כורח ההתקיימות, ומדביקים את נפציך הפזורים לאשליה של אדם. היום, כשהצצת ופגעת רגל ויד וראש וחלציים (להבנתך, רק הפין והקיבה שלך, האיברים הכי תיאטרלים שאתה מוצא בעצמך, נותרו לחבוט ולפרכס לפרקים בין אור יום לאור תום) אל מחוץ לסיפור החיים, אתה משוכנע שאינך אלא אד, הבל פה שננשף משפתיים של אחר שנפשקו לשבריר, נשפו אותך החוצה שתשוט ותאבד בחלל. 

לא אנטי-גיבור, אינך חובב גדול של מחשבת הנכאים הרומנטית הזו שאינך מוצא בה אלא אוננות של העצמי, סגור במעגל סביב עצמו, אלקטרונים של אני מקיפים גרעין של אני; כולם היום אנטי-גיבורים, גם הגיבורים; אבל אתה אינך גיבור ובטח שאינך אנטי-גיבור. אתה פשוט אינך. וגם אם חלק בך נכתב מתוך כאבי-פנטום של קיום לשעבר, גדם-קיום שלפרקים מבזיק בך כאב חשמלי ורצון ישן להיות, החלק הארי של הכתיבה עליך נפרש על גבי הדף מתוך הרצון העמוק לפרק עוד את מה שעוד נותר ומפציע לעתים כעווית, להיספג בדף, בחומר שלו, ויותר מכך בתוך המילים, ויותר מכך בתוך המחשבה, ויותר מכך בתוך הצלילים של המחשבה, ויותר מכל אלו בתוך האין השלם, כלומר בתוך האהבה. 

27. 

היום התהלכת, בחוסר-המודעות הכללי של המכונה, ברחבי העיר; מיני סידורים שהיו לך, בדיקת דם שהרופא ביקש ממך לעשות, תשלומים שדחית שוב ושוב, לחברת החשמל, גז, מים, מס-הכנסה, שכר הדירה לבעלת הבית שלך שאינה אלא בת-הזוג לשעבר שלך, דוח תנועה שקיבלת לפני שנתיים ורק עכשיו שילמת אותו, בצירוף ריביות וקנסות ; לא דחית את כל אלו כי חסר לך כסף, אלא פשוט כי זה טבעך. לא מעט ממה שנחשב מציאות בעולם הזה דוחה אותך, ולכן גם אתה דוחה אותו. לא האקט עצמו, של תשלום קנס או חשבון גז מאיים עליך –  גם בפעולות הפרוזאיות אתה יכול למצוא שירה –  אלא בחומרה הכללית שחובקת את המוסדות המקיפים את כל אלו, ביומרה שלהם להיחשב כהכרח, כמציאות. אבל מה שמצוי נמצא בשבילך במקום אחר, תמיד הוא היה שם, במקום האחר (שאינו בשום מקום ובו בזמן תמיד נכנסים אליו מכאן), ומה שיש כאן – פטפוטיה השרירותיים של חיית-האדם, הזמזום הבלתי-פוסק שמטרטר את האוויר, הקדחתנות המיכנית של התנועה, התרוצצות לשם התרוצצות, ומסך הפיח שלתוכו זולג הנוזל המבחיל של חוסר-המודעות הכללית לפני שהוא מתפזר בחלל כאד רקבובי, מתרכב על כל הדברים כמעטפת עכורה וצמיגית שאין לראות מבעדה – אלו נפרשים מולך כחלימה תפלה, נטולת כל טעם, כשממה ושיממון. 

אחרי שסיימת את אלו יצאת לקבל את תעודת הזהות החדשה שלך. היית יכול למצוא לא מעט סמליות או רווחה ברגע הזה, כאשר הפקידה הושיטה לך את התעודה החדשה עם אזרחותך האחרת וכתובת מגוריך האחרת ואתה שהוא אחר ממך, אבל גם את הרגע הזה מצאת תפל. לכן לא נכחת שם, מול הפקידה, ברגע ההוא; זו היתה רק היד שלך שנישטה לאחוז בפיסת פלסטיק שדיוקנך צרום עליה, יחד עם סימני הכתב שבלטו וחספסו את עור ידך וניסו לשווא לצרוב בך זהות. רגליך שוטטו בכיוון היציאה ורק בהן הבחנת, צועדות כמו חיילות חורף-עד בתוך הערפל הכללי, מטביעות עקבות בשלג הכלום שכהרף-עין או פסע נוסף מתכסות ונעלמות תחת עוד נחשול של שלג כלום. רק כשיצאת החוצה (לפתע מצאת את עצמך בחוץ, לא זכרת כיצד הגעת לכאן ומתי בכלל התחלת ללכת) נעצרת לפתע. הבזק חד שבו הכתה בך ההכרה המשונה, כמה דבר מכל זה אינו אתה: עד כמה שאתה כאן, בעיר הזו, במדינה הזו, בחיים האלו שבחרת לעצמך, יוצא מהמשרד הזה לבוש בבגדים האלו ועם תיק הצד הזה ומהלך ברחובות האלו לכיוון הבית הזה שהוא ביתך כעת – עד כמה לך עצמך לא היתה שום בחירה או ידיעה מראש לגבי דבר מאלו. הולכתָ, הובלתָ, נמצאתָ – לטעמך היה צריך לשנות את השפה ולהפוך את כל הפעלים לסבילים. נדמה לך שלעולם עם שפה כזו היית יכול להשתייך יותר בקלות – והנה אתה כאן, דווקא כאן מכל המקומות האחרים ולא באף מקום אחר, ושום סיבה בהירה או טעם מובהק או מניע ברור או תובנה מפלחת כיצד ומדוע הגעת לכאן. נסחפת. כמו שהמים של האוקיינוסים סוחפים את הפלנקטון כך רוחות האדמה סוחפות את האדם. וכך תישאר עד שתבוא רוח אחרת ותפלח אותך. 

28. 

בממלכת החלום הקרעים של האני מתאחים לחלום של אחד. שברירי התמונות, הדימויים הקטומים, מתחברים לסרט נע ורציף. עבור האחד, הזמן נמשך והמרחב נפרש. האפיון המרכזי של שני אלו הוא קווי. זמן העבר מת, הוא נמצא רק כשרידים בסלילי הדי.אנ.איי של גוף העתיד, וזה עצמו כבר ידוע וצרוב מראש בעבר; ובדומה לזמן גם המרחב, כפוף לזה הראשון, מתפרש ומתמתח הלאה והלאה אל אופק שלעולם אינו מגיע או תם. אבל אתה, שאינו אלא אתם, שאינם אלא הם, נפרדתם מהחלום האחד שלא נותר אלא חזיון תעתועים במדבר. ואילו במימד שאתהם מצויים בו הדברים מתנהגים לפי חוקיות שונה. לא לחינם שכחתהם את שמך, וגם גוף האתה שאתהם דוברים בו כבר אינו מספיק לסמן את המרחק שקרעתהם ממך. 

ואיך זה? ראשית, אתאים קדומים נשאבים מהנשיה האפילה, מתהווים כהווה או מתעתדים כעתיד מפציע ובא; מן הסתם הם מתעלמים מסדר הדברים והאירועים שכפה עליהם זמן החלום, וצצים או כבים באקראיות כמו חלקיקים בצפיפות שיכורה. אתהם מביטים בהם ומיד מבינים-תבינו-הבנתם-הבינו-יבינו שאתהם מתפתחים-תתפתחו-התפתחתם-התפתחו-יתפתחו לכל הכיוונים, שאתהם נעים-תנועו-ינועו-נעתם-נעו בכל המעגלים; הנה אתהם ילדון בוכה והנה אתהם נער בועט והנה אתהם בחור מלא תקוות והנה אתהם גבר זועף והנה אתהם עולל יונק בצימאון משדי אמו והנה אתהם קשיש כנוע וחסר אונים; אינכהם ממש יודעים-תדעו-ידעתם-ידעו-יֵדְעוּ -כיצד לבטא את זה בשפה. תחילה עולה על הדעת שפה שאין בה הטיות של פעלים אלא רק שמות פעולה שיכולים להתרחש בכל זמן ובאף זמן. אתהם לחשוב שיש בזה פתרון לא רע לבעיה שלכהם, אם כי מהמקום שאתהם להשתגר אליו לא מספיק לשנות את ההטיות, אלא צריך קודם לבטל את כל הגופים והזמנים. הזמנים והגופים שיייכים לחולמים, ואילו אתהם כבר לפסוע מֵעֵבֶר. 

זה לא קורה כל הזמן. בפעמים אחרות הקונטרפונקט הצפוף של הזמן והמרחב והאתאים נמתחים כקו מלודי, פעומים כמקצב, נפרשים כקצב. ברגעים האלו אתה עדיין יכול למצוא מעט צדק לפנות אל עצמך בגוף שני יחיד. אתה שוכח שאתה חולם ולכן אתה יכול לחלום כאתה. ואולי, ברגעים של חסד נעלה או בדידות קרושה, אף כאני. אתה עדיין רואה קשר רופף בין הדברים, אולם הם נותרים מחוצה לך, ואתה נותר מחוץ להם. לכל היותר אתם משיקים או חובטים לרגעים אחדים, שלאחריהם אתה נרקם חזרה לתוך הקרום האטום שלך וחוזר ומתרדם בפרוות החלום.

29.

גלגולים קודמים שלך רודפים אותך כמו אוגרים שמתרוצצים סביב גלגלת סמויה אל עבר השומקום. אתה חושב על כך שמעולם לא היה לך אני, אתה חושב על המטאמורפוזה התמידית שלך, על ההתהוות המתפרשת, על האד הנשוף שמבעבע בחלל היקום שמכונה אתה; אינך יכול לסבול את האופנה העכשווית והשיח המשמים שלה על האני; את ההתעסקות האובססיבית של הרוחניות החדשה בפתיחת המרחב האישי ובבירור השאלה מה אני רוצה. אף אחד אינו יודע מה הוא רוצה משום שאף אחד אינו הוא; אלו בעיקר רצונות של אחרים שמתחפשים כרצונות שלך, או הרצון הגדול שפועם בכבדות מתחת לפני כל הדברים ואין לו דבר עם האני שלך או של אחר. אתה חושב שמוטב היה אם כולנו היינו שותקים סוף סוף, שהרי גם ככה איננו מבינים לעולם אחד את השני דרך השפה. 

זה לא נכון לגמרי; השפה מספקת בעיניך כאשר היא מצביעה על דברים או פעולות מוחשיות בעולם: הנה אבן, הנה עץ, הנה מים, כואב, נעים, מדגדג, בוא לכאן, לך לשם; את השפה הזו אתה מבין, לעתים יותר לעתים פחות, ועדיין אתה יכול למצוא בה מעט שימוש יעיל.  

אבל כשמדובר בפעולות המופשטות של הרגש והרוח אתה אינך מבין את האחרים כשם שהם אינם מבינים אותך. נדמה לך שככל שאתם מרבים במילים כך ההבנה בינכם מתמעטת, אתם נופלים לרווחים שבין המילים, לבקיעים המחורצים של ההגדרות היבשות ולבורות הממולכדים של המשפטים המעורפלים, עד שאתם מתנסחים כתהום. מה שנותר מהשיחות המועטות שאתה עוד מנסה לקיים מפעם לפעם הוא בעיקר טעם מסויים על הלשון. אבל מה אמרתם? מה הבנתם מכל מה שאמרתם? מה חשבתם שהבנתם וכמה לא הבנתם כלל. אתה חושב שיש יחס ישיר בין חוסר ההבנה ההדדי להתרבות האקספוננציאלית של המילים. אם הייתם מבינים הייתם יכולים סוף סוף להרפות את שרירי השפתיים המתעוותים ולנוח בתוך דממה. כשמדובר באחר – אתה מעדיף תקשורת שמתנסחת בתוך שתיקה או מוסיקה. או תקשורת של גוף. רק בתוך עצמך אתה מותיר מקום של חיבה לשפה. ולמה זה? כי בתוך עצמך ההבנה מגיעה לפני השפה, אתה מבין לפני שאתה מנסח במילים, ולכן במילים אתה לא משתמש בשביל להבין אלא בשביל לערער את הבנתך; להפתיע אותך. לכן עם עצמך אתה מבכר לדבר בלשון המטאפורה והדימוי מאשר בלשון הלוגיקה. זה נכון גם לגבי החוץ: אם כבר אתה נאלץ לדבר עם מישהו, אתה מבין אותו יותר כאשר הוא מדבר שירה ולא פרוזה. הפרוזה, דווקא משום שהיא בהירה וצלולה יותר, קוברת תחתיה את האמת, כלומר את הפליאה, כלומר את המשחק, עמוק בתכריכי האדמה. אתה מוצא סכנה גדולה במילים ברורות ובמשפטים מנוסחים היטב לפי כללי דקדוק חמורים. לכן בדרך כלל כשהעייפות נופלת עליך בשעות הצהריים אתה אומר אני חתול בית ולא אני עייף. אני עייף מעביר רק את המצב הפיסי של עייפות, וגם זה בכלליות גמורה; לעומת זאת, אני חתול בית מוסר לא רק את הנטיה שלך לנמנם במהלך היום, אלא גם את אהבת השינה, את החיוך, את ההנאה, את ההתפרקדות, את ההתכרבלות, את התרדמה של החורף והחלומיות של האביב, את אישורו של אלוהים ואת ההתמסרות המנומנמת לעצלות הברוכה של ההתקיימות. 

30. 

זמזום צורם, צפצוף מחריש, מעיר את עיניך התפוסות אל מול מסך המחשב שלך. אתה מרים את ראשך, מבטך נפנה סביבך ותר אחר מקור הרעש. תחילה אתה חושב שזה יתוש; החדות הדקיקה והמתכתית של צליל יתוש באוזנך. אבל לאחר מספר רגעים של שיטוט מבטך מתקבע לבסוף מעלה, אל התפר שבין הקיר לחלון, בפינה השמאלית של חדר העבודה. אתה רואה זבוב שנלכד ברשת שקופה; אתה רואה את פרפוריו חסרי התוחלת, את הכנפיים שנדבקו לקורים ופרסו את הגוף האוורירי עליו כאילו זה עמוד הצליבה שלו; אתה רואה את העכביש הגדול, שחור, זרוד-רגליים ושמן-בטן, אץ לקראתו; אתה שומע את הצווחה הנוראית של הזבוב כאשר העכביש נעצר לצדו, מחשב את צעדו בחיכוך גפיים. משהו בך נחרד ומתקומם. אתה רוצה לקפוץ ולשלוח את יד-האלוהים שלך להתערב כְּנֵס בטבע, לפרוע את הקורים, להתיר את הזבוב מן המלכודת. כמעט עשית זאת; כמעט קפצת מכיסאך; אתה מרגיש את הכמעט הזה בשרירים הדרוכים שלך, במתח של חוט השדרה; אבל הפעולה הזו נרשמת בקורות הקיום, בקורותיך שלך ובקורות מותו של הזבוב רק כפוטנציאל, כאפשרות היפותטית מסך האפשרויות. אתה לא עושה דבר; אתה רק יושב שם ומביט ומקשיב בבעתה: הזבוב צווח, העכביש, אדיש ועיוור כמו הקיום כולו, שולח את זרוע הרעל החירשת שלו, כמו זרועו המקולשנת של המוות; מכאן זה נראה כאילו הוא מלטף את הזבוב, ליטוף אחרון לפני שהוא שולח אותו אל עולמות אחרים, לפני שהזבוב מתגלגל אל גופו של העכביש. אכול, זה גופי, שתה, זה דמי. 

הוא עדיין חי, הזבוב; הזעקה שלו הופכת אף מחרידה יותר; אתה רואה, ממש רואה, את האימה הקרועה הנקרשת על פניו ברגע שהוא מכיר בכך שהיצור השמן והמבחיל שלצדו עומד לפרוץ אותו לארוחת הבוקר שלו. אלף זבובים הרגת בחייך באבחת כף-יד ולא הרגשת דבר (לכל היותר טפיחה קלילה ימינה של מחוג-הצער), והנה המוות של היצור המאוס הזה מחריד אותך עד עמקי נשמתך. אתה משתוקק לקום ולהתערב בבריאה, אולי רק פעם אחת, מבריק ברק הרהור במוחך, רק פעם אחת, הוא מבריק, שיהיה כאן טוב. 

אבל אינך עושה דבר. גופך מרותק לכיסאך, כאילו הארס המוקא מן הבטן העגלגלה שיתק את איבריך שלך. אתה צופה במוות המתמשך של הזבוב וצופה במותך שלך. הוא עדיין צורח, הצווחה שלו כל-כך חזקה, מעולם לא שמעת זבוב צווח כך. אתה רוצה לכסות את עיניך בידיך; אתה רוצה לאטום את אזניך בידיך; אבל אינך עושה דבר. ידיך משותקות ואתה משותק ואינך יכול. כל מה שאתה מצליח לעשות זה לבכות ללא דמעות; להתפלל ללא מילים שהרעש הזה יפסיק כבר והזבוב יחדל. 

עכשיו הוא שותק, הזבוב. אבל אתה עדיין שומע את הדי הצווחה הבלתי-נגמרת שלו מזעזעים בתאי גופך. העכביש אוחז בזבוב וגורר את גוויתו החיה עדיין אל פינת החלון; תחת האדן התלוי במהופך, הוא פוצח בריקוד מעל הזבוב העקוד ופולש לתוכו. פרפור אחרון – ומוות. הסעודה האחרונה. 

31. 

זה הכל ככה: גלגולי המוות וגלגולי החיים. עדיין אתה שומע את האימה, שעון החול שלך שהתהפך מרגע לידתך האיץ בגרגריו. הזמן נופל. אתה נופל. אתה מניף את עצמך מהכיסא, זולג בגרם המדרגות אל קומת הכניסה ושועט החוצה. בחוץ – יום אביבי, פריחה, אחרי כמה ימים של מים שנשפכו משמיים. אתה חושב על מים, על שמיים; אתה חושב על התמימות; בשפת בית-הגלות שלך שאתה נושא כמו צרעת על גבך המילה המציינת את השמיים היא הלחם של המילים שם ומים. אינך יודע אם לחייך בשל התום או להתדכא בשל הבנאליות של הדמיון האנושי, שכמו שהוא תופס את המוות כשינה כך הוא ראה את כחול השמיים כמים שנמצאים שם. 

אתה פוסע החוצה ונותן לאוויר המצוחצח לפרוץ אל גופך, כשם שהזבוב פרץ אל תוך גוף העכביש. האוויר נושב, הזבוב נשב; ציפורים משוחחות, אנשים מצייצים, עצים נושמים ונאנחים, המרצפות הלבנות שמשבצות את המדרכה מלבלבות – פריחה. כולם סביבך אומרים חיים: תנועה לשם הִתְרבות, התרבות לשם תנועה. וחוזר חלילה בשבשבת הקיום. אתה מביט במפלצת העיוורת של החיים מתוך הזמן הנופל. באופן תיאורטי אתה יכול למצוא בזה יופי, אבל אתה עדיין טרוף במבט מפנים גוף הזבוב שלך שנפרץ וחולל ובותק. אתה מתבונן בפריחה ורואה מפלצת; אתה מקשיב לציפורים ושומע מפלצת; אתה בוחן את האנשים ותנועתם מפלצת; אתה מאזין לגניחות העצים בגינה הקטנה ומפלצת; אתה חש את המפלצת ששוכנת בתוכך, או שאתה שוכן בה, לפני שאתה מתנתק ממנה. הכל סביבך חסר-מודעות, נטול-ממשות. אינך מוצא הבדל בין האדם לאבן. זה לא מדויק; את האבנים אתה דווקא מוצא חיות בהרבה מאשר את בני-האדם; חכמת-האבן. כן, אתה יכול לדבר על חכמה שחצובה באבן; על החכמה של היעדר-התנועה, חכמת דומם וחכמת הדממה; אבל בחיית-האדם אינך מוצא דבר מאותה חכמה. ככל שהוא נע יותר כך יותר אתה מוצא בו טמטום וחוסר-דעת. ככל שהוא משתוקק יותר לחיים כך אתה רואה בו יותר עיוורון. אינך מצליח להבין את היצר הזה: אתה כבר כאן ולכן אתה נותר כאן; לא בשל בחירה אלא בשל היעדר בחירה. אבל להמשיך את זה הלאה? לעוד קיום...כאילו הכל עוד אינו עולה על גדותיו...

אתה חושב שמי שמסוגל לאהוב את החיים עד כדי להמשיך אותם לחיים של אחר, מסוגל באותה האהבה לגדוע חיים של אחר. 

האם אתה מבדיל בין השד הזולג של האם לדם הנמצץ של הזבוב? 

32. 

רוב בני האדם משעממים אותך; השיחות איתם משעממות אותך; אתה מוצא בהן את אותה בנאליות אנושית, תבניות ריקות של מלל, אותם סיסמאות וערכים ומוסר ודיעות; הן מדכאות אותך משום שדרכן אתה מבין עד כמה המין שלך אינו אלא עוד סוג או מחלקה של בעל-חיים, חושב ומרגיש ומדבר ונע לפי אותו כורח חיצוני שנכפה עליו, אם כי ככל הנראה, בניגוד לבעלי החיים האחרים, רק המין שלך ניחן ביכולת הונאה עצמית רהוטה דיה כדי להישלף מקיומו האורגני ולטעת את עצמו בצלו הנעדר של אלוהים. 

נמאס לך מהעידן הפסיכולוגיסטי של תקופתך, מפסיכולוגיית האני; אינך יכול לשמוע עוד על סדנאות התפתחות אישית או כל דיבור על רוחניות, כשם שאינך יכול לסבול השתייכויות פוליטיות או אידאלים מוצקים. מימרות שהפכו נפוצות כמו מגיפה, מה האמת שלי, מי אני באמת, מעלות בגרונך רפלקס שחוק של הקאה. האני בשבילך אינו אלא תצריף של קרעי סיפורים שלוקטו ברובם המוחלט בחוסר-דעת, או תבשיל קדוח שבו המרכיבים זהים ורק המינונים וסדר ההוספה שלהם לסיר משתנים. עבורך, כל חיפוש מדוקדק אחר מי אתה באמת יכול להוליך אך ורק לאמת אחת, והיא שאינך. על השאלה מה האמת שלי אינך מדבר כלל, משום שכבר בעצם הצבתה של האמת יחד עם פְּנים ללא חוץ אתה מוצא טירוף לוגי או קדחת סהרורית. אתה מתרחק מאלו שמספרים לך שהם הולכים עם האמת שלהם לא פחות משאתה מתרחק מאלו שמעולם לא העזו לחפש אותה – בשל פחד או היעדר דמיון או אישיות משמימה. אתה מתרחק מכולם, מאלו שמחפשים ומאלו שלא מחפשים; החברה היחידה שאתה חושב שאולי תוכל למצוא בה את מקומך היא של בעלי-החיים שקרובים יותר אל הצומח והדומם, אלו שחיפשו ועתה אינם מחפשים עוד, אלו שהפסיקו לנוע, שהתיכו את שארית גופם לשריר עין; אולם כיוון שאף אחד מכם אינו נע ממקומו הסיכוי שלך להיתקל באחד כזה קטן מאד. 

לכן אתה בודד. אינך בודד מבחירה אלא מכורח. חבריך הקרובים ביותר הם עצים וצמחים, או כל מי ששייך לממלכת הטבע הדומם. מבין בעלי-החיים אתה מעדיף את החלזונות והאלמוגים על החתולים והכלבים, אבל יותר מכל אתה חובב את חברתן של פטריות. אינך יכול להסביר זאת בדיוק, אולם בפטריות אתה רואה את אלוהים יותר מאשר בכל יצור אחר שאתה מכיר על הכדור שמצאת את עצמך משוטט בו. אתה עדיין רוצה ללמוד את חכמת העץ או חכמת האבן, אבל יותר מכל אתה משתוקק אל חכמת הפטריה. יש בה, בפטריה, משהו שמהפנט אותך, ואם היית מתבקש על ידי אגודת הבוטניקאים לקטלג אותה יתכן שהיית מסווג את הפטריות למחלקת הדמיון. מחלקה: דמיוניים; ואז סדרה, מכושפים, מקוסמים, משודנים, מפויפים, וסוג, פיית-בית, שדון-לילה, מכשפת-מטאטא, קוסם-מצנפת, רוח יער וכן הלאה. בינך לבין כל שאר בעלי-החיים (בינהם האדם) ישנה תהום פעורה של אי-הבנה וחומה בלתי-עבירה של אחרוּת מהותית. אולם בינך לבין הפטריה יש פליאה ומסתורין. אינך יודע כיצד אתה יודע אבל אתה יודע שכמו הפטריה גם אתה שייך למחלקת הדמיון. 

לאחר שאתה יוצא מהיער אתה מתגלגל חזרה לאדם. עשית לך מסורת: בכל יום שלישי אתה יוצא מוקדם ונוסע מהעיר אל היער, אתה מבלה בו את מרבית שעות היום, ואז מעט לפני דמדומים אתה שב ברכבת אל העיר, ישר אל קבוצת הריקוד שלך. שם אתה עבור גלגול נוסף, מדמיון למוצק. או אם תרצה לפרוט את כל התהליך לשלביו: מאֵד לאדם לאדמה. משונה, אתה חושב, דווקא אתה, שאתה איש של מילים, עם האחרים אתה מבכר בהרבה את השתיקה. מעט מאד, אם בכלל, אתה מצליח לפרוץ מעבר לעצמך כשאתה משוחח עם אדם אחר. לכן אתה מקפיד להגיע לכל מפגש באיחור קבוע של חצי שעה, מתזמן את הגעתך לסיום שיחת הפתיחה. אחריה אתם נעים ורוקדים ללא מילים במשך שעה וחצי או שעתיים, ומיד כשהמוסיקה משתתקת אתה מזדרז להתנדף יחד איתה. חצי שנה אתה כבר רוקד עם הקבוצה הזו, ומעולם לא החלפת עם אף אחד שם יותר מברכת שלום קצרה. אין לך רצון ביותר מזה. השפה, בתפקודיה היומיומיים, משמשת למיין, לסדר, לקטלג, לסווג, להגביל ולהפריד; ברור לך מה היית חושב על אלו שרוקדים איתך לו היית צריך להקשיב לשפה בוקעת להם מן השפתיים; לכן אתה מעדיף לשתוק איתם. אם דרך המילים כמעט דבר כבר לא מצליח להפתיע אותך או לרגש אותך, בשתיקה בחברת אדם אחר אתה מגלה איכות מסוג אחר לגמרי. כאשר אתה שותק מול שתיקתו הפקוחה של אדם אחר אתה מסוקרן ומופתע; לפתע אתה מסתכל מבעד לעיניו השותקות ואתה מגלה שמה שדרך השפה הוא בנאליות מחרידה הפך כעת לעומק של אלף יקומים שניבטים אחד מבעד להשתקפות השני. כל יקום שאתה חושף מכיל בתוכו עוד אלף מסעות ותגליות של יקומים אחרים; הצמצום ההכרחי של הסדר והמִשמוע, השממה הפוליטית והחברתית...דרך העין של האחר אתה חוצה מנהרה ונֶהֱרָה אל האינסוף. וכאשר היבלעות הלשון מניחה לגופים שלכם למשש ולגעת ולהימזג אחד לתוך השני בתוך אנטרופיה של איברים אתם חוזרים אל התום של הילדות, כאשר כל מפגש נפרש לאופק-עד של אפשרויות משחק ושל קסם. 

33.

לפני שנה מת אביך. אתה יושב בכורסה הבודדה בביתך הקר ומתבונן בתמונה הדהויה ששלחה לך אימך: ילדון כבן תשע או עשר, ומשני צדדיו שני בחורים צעירים. את הבחור הניצב מימין לילדון אתה מזהה. זה דוד שלך, אחיו הבכור של אביך. השני, הניצב משמאלו, ככל הנראה מבוגר מעט מדודך, נותר כתעלומה. אף אחד אינו יודע מיהו, ומי שאולי היה יכול לדעת כבר אינו. באמצע, בין שניהם, הילדון, כבן תשע או עשר - אביך. אתה מכיר אותו לפי עיני האצטגנון הפקוחות שלו, אם כי בניגוד לדג, או לכמה סוגים של זוחלים שעולים בעיני רוחך, עיניו של אביך עירניות ובורקות, מביטות עמוק אל תוך העתיד וחוזות אותך. 

אביך מת בפעם השניה לפני שנה. שבע שנים קודם לכן הוא מת לראשונה. היה זה יום בהיר, סגריר, עננים שחורים כיסו שמיים תכולים נקיים מענן, כפור עז נשב מבעד לשרב, לבשת כובע צמר ומכנס קצר. אביך טיפס מעל לגדר ירוקה ונעלם. רגע אחד עוד זכר דבר-מה מעצמו, אחר-כך נשלפה ממנו הכרתו באבחת חרב מבתקת והוא נבלע אל קליפת עצמו. 

באותו זמן כתבת (הוכתב לך) ספר. הגיבור שלו היה אדם נטול זיכרון, נטול אני. חשבת עליו כעל אפשרות של עצמך, עד שבאה נשמת אביך המת הראשון ותפסה את מקומך. היא זינקה פנימה להדהד במרחבי גופו הספרותי של גיבורך, ואת גופו של אביך הותירה קליפה ריקה. עמדת שם מול הגוף הריק בזמן שהוא התווה תנועות בחלל ותהית, כמו בסיפור ילדים מפורסם, מי זו החיה הזו. דפקת על דלת התודעה אבל אף אחד לא ענה. 

לא היו בינכם מילים. לכן לא היו בינכם הגדרות ולא גדרות, רק חלל פתוח. ישבת על הכורסה בביתו של אביך. שוחחתם במוסיקה ובכפות ידיים. הבהרתם רגשות בצלילים ובמגע. היתה בינכם רק שירה. תהית להיכן נעלם אביך - ברגע אחד הִצְעִירבשמונים שנה, ואילו אתה הזקנת בארבעים. היית אב לאב עולל. חשבת על רוח, חשבת על נשמה, ראית גוף ולא ראית דבר. היה שם...משהו. אבל מה הוא היה אינך יודע. אביך הקודם נפלט אל האין. ומה נותר? אולי קיום טהור, טהור משום שאינו נפרד מעצמו בהכרת-עצמו, טהור משום שלא חיללו אותו הסימנים. צללת אל החלל הטהור של אביך ונפלטת גם אתה. עד שהתעוררת. עכשיו. 

עכשיו אתה יושב בכורסה הבודדה בביתך הקר, שנה לאחר שגם קליפת אביך הסתלקה לעולמות אחרים. אינך מצליח עוד לזהותו בדמותו הישנה. רק העיניים והמבט נותרו, אך אלו לא העיניים והמבט של זקנך, כי אם של ילדון בן תשע או עשר שאת תמונתו אתה אוחז בידיך כעת. אתה חושב על הילד שמולך, אתה חושב על הזמן, אתה חושב שאם אי-פעם תיתקל עוד באביך, הוא יופיע בפניך כך, בצורתו זו שאתה מחזיק בידך. 

ואולי לא כך; אולי בכל הצורות בו בזמן, פרושות כמו קליידוסקופ או מונחות אחת על השניה כמו שכבות הזמנמרחב המבשרות את שלל הקשרים שהתקיימו אי-פעם ובכל הזמנים בינכם.  

ואולי גם זה לא; אולי מה שתראה הוא רק את העין הגדולה הפקוחה אל הנצח. 

34. 

ככל שהתאמצת לטעת היגיון כלשהו בקיום הזה כך נכשלת יותר. לא פעם ולא פעמים אתה תוהה מהיכן הגיחו מיני הרעיונות המשונים שדבקו באדם. אתה מהרהר בשלל האמונות שקדחו במוחות ההוגים וההוזים, וחושב שהכל אמת; כיוון שאף אדם אינו אדון למחשבותיו, הרי שמחשבותיו אינן נוצרות מרצונו פנימה אלא הן קיימות ראשית מחוצה לו, לפני שהן חודרות לגופו ומפציעות אל הכרתו. מכאן שהן אמת – היינו, בעלות קיום בעולם. האדם הוא למחשבות כשם שהדבורה היא לאבקנים. 

אמת היא כל מה שקיים, ולכן כל המחשבות והאמונות הן אמת: גן העדן והגיהנום קיימים, למרות היותו של המוות תחנה סופית. האלים נמצאים על פסגת הר אולימפוס, בהר מרו, באָסְגַּרְד, באֲהוּרָה מַאזְדָּה, בעולם הביניים של הדּוּאַת, על האדמה, מתחת לה ובשום מקום; אמת היא שהיקום מורכב מתשעה עולמות והוא נוצר כאשר הקרח של שנים-עשר הנחלים הרעילים פגש את הלהבה של סוּרְטֶר; תורת האבולוציה היא אמת, והעולם נברא לפני 5784 שנים מגופו של פַּנְּגּוּ ושל ימִיר ושל תִּאַמָת; אמת הוא יום הדין ואמת שאלוהים מת והנשמה מתה עם הגוף,  ואף על פי כן תורת גלגולי הנשמה שרירה וקיימת. כולנו תדרים, תודעה נטועת גוף, כולנו חומר וכולנו אנרגיה, כולנו אחד וכולנו רבים; ישנו אני כשם שאין אני, הקיום הוא חלום של מישהו אחר שהוא רק חלום שלך, ואתה בעצמך אינו אלא חלום שלי, הווה אומר, מציאות. 

יצר האדם רע וטוב מנעוריו. ההזיות של הפסיכוטים וההזיות של הנורמלים, ההזיות הבודדות וההזיות הממוסדות – כל ההזיות הן אמת ואין שום בדיה בעולם, אלא אם היא נחשבת כבדיה, ואז אמת שהיא בדיה. ואולם אם היא קיימת כבדיה הרי שכבר היא קיימת ומכאן שהיא אמת. 

השאר – אינו אמת. 

35. 

בלילה שכבת עם עצמך. מאז שגילית שאתה רבים אינך בודד עוד בלילות. אתה פותח את דלת תודעתך וכמו אברהם אבינו אתה מכניס אל האוהל האליפטי שלך את האורחים העומדים בחוץ וממתינים לך. חלקם מגיעים מקרוב וחלקם מרחוק, חלקם רק עוברים להגיד שלום וחלקם מבקש לחלוק איתך את יצועיך ונוירוניך. לכולם אתה מגיש תה ועוגיות. אחת מהן, היא מכנה את עצמה אן-קתרין, אתה מחבב במיוחד. היא אינה מגיעה לעתים קרובות אולם כשהיא מגיעה אתם תמיד שוכבים. תמיד אתם מגיעים לפורקן יחד, ואז היא מניחה את ראשה עם שיערה האדוותי הערמוני על חזך ונרדמת איתך. 

בבוקר אן-קתרין לא שם. אתה מתעורר לבדך, ונדמה לך שהיא הסתלקה לקראת עלות השחר. אתה חושב שהיא הלכה לנחם חולמים אחרים, אבל אין בך שום קנאה, רק אהבת אמת. אתה יוצא אל בית הקפה שלך לכתוב ותוהה כמה אנשים כותבים את הסיפור שלך. אינך בטוח במספרם המדויק, אבל כשאתה חוזר לאחור וקורא את פתיחת קורותיך ומשווה אותם למה שכתבת אמש, או למה שאתה כותב עכשיו, אתה מזהה שם ישויות נבדלות, ובת בעת הן נושבות לפי אותה חוקיות עלומה של רוח סתורה. חלקן נושבות אליך בחסות הרוח עוד מן המפץ הגדול וחלקן פורחות לאחור מקץ היקום, חלקן מקרוב וחלקן מרחוק, אם כי אמירה זו נכונה רק עבור נקודת המבט הזמנית שלך. מעבר לעצמך, הדברים ממשיכים להתקיים בו-בזמן ולעולם אינם כלים. 

ומי חושב כרגע, כרגע בראשית ובקץ ובמחצית הזמן, את מחשבותיך שלך?  אתה פורש את כף ידך והיא נפקחת אל האינסוף.