שיחות לקראת כינונו של כתב העת "הפרחים והעולם"

שיחה ראשונה: אקדמות (דצמבר 2025 – ינואר 2026)

הינה כי כן, לקראת כינונו האפשרי של כתב העת "הפרחים והעולם", נביא מבחר דברים שנאמרו אגב קורספונדנציה, והם מסוג הדברים שהובאו בחשבון נוכח אִי־הימצאותו האופפת־כול של כתב עת זה – "הפרחים והעולם" – עתה ובכלל. מה עשוי היה להיות כתב העת הזה? איננו יודעים. ואם היו לוֹ, לכתב העת הזה, עורכים, אלה היו מופיעים עתה.

נמרוד ברקו: סלח לי מראש, יונדב, על פנייה זו, בשמך, ותגיד, האם הדבר נעשה באיזה־דוחק? כיצד היית מדמיין את "הפרחים והעולם"?

יונדב פרידמן: חלילה, הדבר רומש לו בחוסר הדוחק המשווע והשעוותי של שירת שעווניות השוררת בכול. בשעווניות כוונתי היא לכך שאנו עסוקים במה שמונח עלינו, כל אותו קרקוש עצמי בלתי פוסק של עלילות אנושיות למיניהן, ולא במה שאנו מתרתחים בתוכו --- חורבן העולם באמצעים לא אלוהיים.

על כן, אני מדמיין, בין שבצדק ובין שבבדייה, את ה"פרחים והעולם" כמרחב חוצני אשר מבקש לקנקן, לתמוה ולהתענף עם העולם הלא־רק־אנושי. המשמעות היא לחפש בכישלון מנץ ומלבלב את היותנו בעולם על פני איטומנו באֲני. במובן הזה, המצאת הפרח כטכניקה למגע עם זה שלא רואים (דבורים, פרפרים, עשים, צרעות, נמלים ואף תיקנים) ואף לא יודעים (במובן האנושי של דעת) היא דימוי־דרך יפה לתעייתנו.  

כמה עולם אתה חש בשירה שאתה קורא כיום? האם יש עולם בעולם השירה?

נ"ב: כן. לתמוה ולהתענף עם העולם הלא־רק־אנושי. והשירה שאני קורא כיום – אם אני קורא שירה כל־עיקר – רובה־ככולה נכשלת, מאחר שאינה עונה כלל בדממה אשר הולידה אותה, בעומק התימהון, באופל. וזאת משום שהיא, השירה ההיא, הניחה נמען אשר יוּלַד ממנה ובו בזמן נפרד ממנה לכאורה. ומה שהישות המולידה, ה"אנושית", הקיאה מתוכה – "שירה", למשל – הילך עליה קסם רע, ארעי, כמו יין שמתמוסס באוויר, כמו דבר־מה מתקבל על הדעת. העולם בעולם השירה כיום הוא העולם המתקבל על הדעת. ומה שמעניין אותי כעת הוא כיצד לחמוק מהכישלון הזה: אתה מבין, באותה השפה הרפה של הטפטיוּת הכלל־עולמית של השירה הנכתבת כלאחר־יד – הו, כמה הייתי רוצה לתת דוגמאות בשר ודם! אני נמנע מרוב צניעות – אתה־עצמך, בניסוייך הלשוניים, נאלץ "להשתמש" (הדימוי על־פיו אנחנו "משתמשים" בשפה, אותו נפסול מראש) – איזה אבסורד זה. כמו לומר: לוּ רציתי לחצוב אותיות בשר ודם מרוב שעניתי בהוויה, ואפילו חצבתי אותן מבשרי־שלי – מה הייתי יודע על מובנן למען שמא יגיעו רק אל אוטם־בשר־ודם־שאינו־אני?!

לכן, אולי, כדאי שנתרכז בהיררכיה של כישלונות ספרותיים. הבה נשרטט היררכיה כזאת.

י"פ: אין בי רצון להיות הכוהן הגדול שאמון על הלכות טהרה וטומאה של שירה בלתי מתקבלת על הדעת או להתקיים כמסננת בכיור השירה העברית. לעניות דעתי, אין צורך כיום בשומרי סף בכל הנוגע לשירה (ולא רק לה אלא לכלל ההתהוויות שמכונות "אומנותיות"), שכן מערכת החינוך המקומית, הקפיטליזם בתצורתו הנוכחית, תפיסת הכלכלה כזירת האמת של הקיום האנושי לצד אתוס הישרדותי־עד (על שושבניותיו צרות האופקים וגסות הרוח) מסננות דיין. 

ובכל זאת, ביקשת שרטוט. בעיניי שירה ששואפת אל הלא סביר והבלתי אפשרי דומה למי ששוכח את מעילו ברכב ביום קריר, מתהלך באִי־נעימות ברוח הגוערת אך נמנע מלשוב לרכבו. אני חושב שרבים ניגשים לשירה כשפרוזה בליבם, ומשהם נפגשים בצינת הדרך ממהרים לשוב אל המעיל שכולו מובן, נוחות וחום. המעיל יכול להיות גם אובדן או מערכת יחסים רעילה, התוכן איננו עקרוני. מה שהופך מעיל למעיל זה שנוח לך בו וברור לך לשם מה הוא. שירה אל־מסתברת היא שירה שבה אתה נכון שלא לדעת מה אתה עושה ולאן זה הולך. לא לחזור לקחת מעיל בהחלט יכול להיראות אידיוטי, מיותר וחסר תכלית מנקודת מבט מסוימת. אני מרגיש שהנוסחה המשבחת "הוא יודע מה הוא עושה" תופסת משהו מנקודת המבט הזאת, שכן היא מניחה שלדעת מה אתה עושה זה ערך עליון בכל ההקשרים. הצרה היא שחיינו מסרבים פעם אחר פעם לאפשר לנו לדעת מה אנו עושים. לכן, שירה שתועה אל האין לי מושג (ויהיה זה מושג רגשי, בין־אישי, פילוסופי או אחר) נכשלת מצד המעיל אך חיה מצד החיים. 

סקרן לשמוע על שרטוטך שלך ועל הכישלונות הספרותיים שפועמים עימך. 

נ"ב: לא התכוונתי כלל לשומרי סף למיניהם, שהרי מי עשוי היה להכתירם כל־עיקר? עלה בדעתי השבוע שמצד ההנחה כי אם ה"אדם" רובו ככולו הוא "גוף" – ויש יסוד סביר להניח זאת (עם כל אי־ההבנות הכרוכות בגופני) – מה בכלל עשוי היה להיות ייחודו? פלוני מבקר אצל רופא וכלל־הווייתו שקולה לחלוטין לכלל־הווייתו של איזה־שומר־סף־שהוא.

כשהזכרתי היררכיה של כישלונות ספרותיים כיוונתי יותר לְמה ניתן לומר בכלל, לשבריריותו הארעית של כל־נמען, לאופן שבו הלשון מוֹרדת בעבודת הספרות וכופה את הִלכותיה כל העת – ובעיקר – וכאן שרבבתי את ניסוייך הלשוניים־ביולוגיים המבורכים – לאופן שבו גם הניסויים העילאיים, האזוטריים, התועים־אל־האַין (כדברך) – יוותרו ויהיו בשלשלאות אותה לשון רפה אשר שימשה לפנים גם את הנחותים בכותבינו, אלילים ואלילות של המובן מאליו.

מה במעבדתך בימים כפורִיים אלה?

י"פ: יפה היא אי ההבנה שבלב כל ההבנות. ברשותך אשהה את תשובתי למתרחש במעבדתי לטובת כל שרמש על גחונו לפניה. הרבה לפני ה־corps sans organs (איברים ללא גוף) שדלז וגואטרי שיקצו לעולמנו הניו־ליברלי עד שחת, ישנה משפחה תמוהה של חסרי חוליות שמכונים סיפונופורות ובתוכה גם השלפוחן המצוי שמתדהר בשם ספינת הקרב הפורטוגזית. אני מציין אותה מאחר שמדובר בגופים שלמים וקוהרנטיים למראה אשר בפועל מהווים נחילים של מאות ואלפי יצורים קטנים יותר. הן חושפות את האפשרות להתבונן גם על גופינו חסרי הייחוד להחוויר כמושבות עונשין של אינספור תאים אשר נמצאים במשא ומתן מתמיד, מוטנטי וממאיר על קורות חיינו ועם חיינו כבני ובנות קורות. אז אינני יודע אם האדם הוא גוף כשם שהוא גֶּרֶם תאים (ולאו דווקא, או לא רק, גֶּרֶם גְּרָמִים), בשר לֶכֶת שכולו כתות, מינים וכנופיה.

במאה שעברה עופשנו בשלל ניסיונות לנסח את האדם מ־homo ludens ועד ל־homo sacer. בתוך העובש הזה, למה שלא נצטרף להילולת הטחב ונציע את homo utens, האדם המשתמש שכל עולמו תשמיש וכל הידוע לו שמיש. בשביל להתבונן על עצמנו כמשתמשי שפה דרושה מידה מסוימת של טראומה נקרשת ומגלידה לכדי ציניות. בלי שברונות השפה שהאדם זכה להם במרוצת השלדים, אני בספק רב אם היינו יכולים להרגיש שהשפה מצויה בגדה אחת ואנו באחרת. עבורי השפה איננה חומר גלם שמצוי מחוץ לי, משאב תחבירי שנתון למורת חפצי, אלא הוויה שאני מצוי בה ומתוכה כשם שאזנונית יהודה היא חלק ממרקם היער. האם גופנו מורד בנו כשהוא שקוע בסוכרת נעורים או בטרשת נפוצה? האם הוא the heavy bear who walks with me כפי ששורר דלמור שוורץ? האם זאב נהרות כפוּת לעד בשלשלאות זימיו? אינני בטוח.

איך שלא יהיה, ובהנחה שישנו פשר לכל שכתבתי במוצאי קדחת חולין חריפה, אני מוצא בדבריך קשר מרומז וגנוסטי למדי על קשרי גוף־שפה־צינוק, ואשמח שתרחיב עוד באם מרווח לך. מובן שגם להתעלמות חלק בעולם הבא.

נ"ב: כשאתה אומר "אלא הוויה שאני מצוי בה ומתוכה כשם שאזנונית יהודה היא חלק ממרקם היער" – הרי זאת התפלצת; זהו עוֹל התרמית כולה. ומשום שאתה מצוי במעבית התרמית הזאת – "הוויה שאני מצוי בה"? – עולה בידך להשיר מעליך עניינים כגון "גוף כשם שהוא גֶּרֶם תאים"; והוא גוף שהוא אחד עם העֵד שמחולל את תפקודו, העֵד שהתפלשותו התולעית במרחב – בביוב, בצחנה, בצינוק – מרוממת מעל עדותו: אני, כאן, עכשיו, הכול סוגר עליי, עדיף שיוציאו אותי מכאן וכו'.

הצינוק: מיהו העֵד־לכאורה אשר נכלא־לכאורה בגופו? איזה דימוי איוֹם! אבל הינה כי כן, הדימוי הזה בכל זאת צץ עלינו. מעין תמונה כזאת, לפיה הדימוי הזה כמו־מפעיל את הגוף לכדי יצור אחד ויחיד, מתקבל על הדעת, מְתקשר עם מאן דהו, מביט נכחו. מי מביט נכחו? מי העמיד עליו עיניים?

אין כמעט דוגמאות בספרות (העברית) לפרוּדוֹת גופניוֹת, תתֵי־עורות, עיוותים־של־יורדֵי־עפר, פיגורים לשוניים שדבקו בהם ממלכות־על־חיידקיות וכו'.

האדם הוא אדם כזה ולוֹ יש דעות לפני הכול ובנוסף גם ביוגרפיה וגוף אחד, קוהרנטי, כזה שניתן להיפגש עימו לקראת ערב, בקפה קופול, בגשם.

אגב, קראת את "בק: הספר" של ג'ון אפדייק? מפעם לפעם, מבעד לדוק האמריקאי, צצה לה מעין ספרות בקטריאלית אצל שמה.

האר את עינינו! את צינורות עינינו!

י"פ: טרם קראתי, אך עוד אגיע אליו ביום מן המיקרובים אחרי המלצתך. 

ישנה שאלה על מה אנו חושבים כשאנו מבטאים "גוף": האם לגופו של גוף או שמא לעצמי בא במע"מ שנקרא לטופסי 17 כאלה ואחרים? בעיניי הגוף כגוף הוא מרחב פרגמנטרי, סורר ושורר. קח למשל את השימוש של פלצנטות בחלבון PP13 שכל מטרתו היא לייצר הסחת דעת חיסונית ולאפשר חדירה לכלי הדם הרחמיים. האם זו התהוות הולמת לאקלים קפאיני לעת ערב או שמא תנועות שקרובות יותר לאורחות טפילים ולביעותים מסוגו של הזינומורף בנוסע השמיני? כך ולא כך, הרצון לכתוב מתוך סורגי העצמי על פני חתחתי בשרנו מובן בעיניי. שכן מי רוצה להסתכן ברַב כֶּשֶׁל בבריכת חורף הולכת וחרבה? עם כתיבה מולקולרית, נגיפית וגרורתית לא מגיעים ל"מה שכרוך", מוסף הארץ או "ברית מילה". או לפחות כך נדמה לי מהתנסותי שלי עם ספרִי "אקסיטציה", שלהרגשתי היה רווי גופים וחשוך עצמי ושכל מהלכו נע במקצב ויראלי של שפע מתפקע ונעלם. 

ובאמת מי העמיד עלינו עיניים? אילו עיניים תבקש אתה להעמיד עלינו? 

נ"ב: הבה נתעכב רגע ברשותך על "אקסיטציה" (ספרו הראשון של יונדב פרידמן, שיצא בקיץ 2019 בהוצאת הבה לאור). 

אשמח שניתן את דעתנו עליו לרגע בתור אבן בוחן. מצד אחד, הינה האופן התמציתי, הקיצוני, היורד חדרֵי בטן, ל"כתיבה מולקולרית, נגיפית וגרורתית"; ניסיון מבורך זה בן חריג הוא, ואין לו אח ורֵע. ומצד שני, תהיתי: האם קריאה זו יש בה איזו תעודה נסתרת שעשויה הייתה – אפילו בנסיבות של דוחק – לשנות אֶת – ופה אנחנו חוזרים לסתימוּת הבראשיתית – מה שבינינו לבין עצמנו קראנו לו "הקורא"? האם כאשר "הקורא" עמד נבוך אל מול הטקסט שהתעמר בו, ואפילו הִרעים עליו אֵילו תימהונות, או תובנות (סליחה על המילה הזאת), עדיין, האם אותו "קורא" נסתר, חמקמק, אנושי מדי – לא היה חוזר לסורו האנושי מדי? אתה מבין, האם הוא, "הקורא" ההוא, לא היה נותר "הוא־עצמו" גם לאחר הקריאה ההיא? דמיין את המפטי דמפטי: ”דִינִי־קְטִינִי טִפֵּס עַל סַפְסָל, // דִינִי־קְטִינִי לָאָרֶץ נָפַל. // בָּא חוֹבֵש, בָּא רוֹפֵא, וְטִפְּלוּ בּוֹ הַרְבֵּה // אֲבָל אִישׁ לֹא הִצְלִיחַ אוֹתוֹ לְרַפֵּא.”

זה כל מה שמעסיק אותי: האִם ספרות יכולה לרפא "אותנו" מן האנושי? כלאחר יד אומַר שלא. שאני־עצמי נכשלתי. שלא העמדתי עיניים אשר יהיו היקום כולו באפלה מוחלטת.

י"פ: חיכיתי לא מעט שעות להשיב בלא! חד־משמעי ורב־עוגמתי לשאלתך. שלילה זו מגיעה אצלי מכמה זוויות מבט. 

ראשית כול, אינני יודע מהו "אנושי" ולבטח שסומא ממני מה הוא "אנושי מדי". זאת מפני שה"אנושי" מצוי בשינוי מתמיד. כשם שהסביבה נתונה תחת שמד כך גם ה"נפש" הולכת ונפרקת מכל שזוהה ונקשר אליה בפינוי־בינוי שאנו בעיצומו. אם עד לא מזמן היו א.נשים שיכלו להסביר לך מדוע היסטוריה, כמרחב מחייה הגותי ומחקרי, הינה נחוצה, הרי שיותר ויותר ילדים ונערים ישיבו לך שמדובר במקצוע מיותר, חסר פשר וסתום לחלוטין מבחינתם. שכן, אנו מצויים יותר ויותר בחברת בני 'מָה זֶה נוֹתֵן לִי?' ועלמות 'זֶה שָׁוֶה אֶת זֶה?'. מעבר לזה שהנוסחאות השגורות הללו הן כפצצת נפאלם לכל שעדין ומתגוון, הן משקפות רוח שבה ההסתגלות, הפונקציונליות והתכליתיות שוררות, מדבירות ורודות בכול. באטמוספרה המחניקה הזו אין ממש מקום לקשיבות לטקסטים שלא מועילים ל־Well-being, לתיק המניות, לערך העצמי או ל־Body-count שלך. ככל שהקשיבות נכחדת כמסורת אנושית בעלת טעם, הערכה ושימור, הרי שלשירה בכלל ולשירת קטבים בפרט אין ממש סיכוי לרפא במובן ציבורי רחב. 

מי שכן מגיע לספרות פחות ליניארית, אל־עלילתית ובלתי מוסר השכלית – הוא מי שממילא כבר ניחן, משלל סיבות ונסיבות, בחריגה, בחריקה ובצרימה מן החברה הטוטאלית שבה אנו חיים. חיה זו, שהיותה מיטלטלת בין Endangered ל־Critically Endangered, עלולה להגיע לכל מיני אגפי מֵעֵבֶר כמו ספרות סופית במאה ה־13, free jazz, האסכולה הווינאית השנייה ואף ל"תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים" (ספרו הראשון של נמרוד ברקו אשר זרח לעלטה ביוני 2020 בהוצאת פרדס). אף יצירה כשלעצמה לא תוביל לריפויו, אבל בדומה לזחל עש הבית (שבונה את תיקו מגרגירי חול, טיח ועפר), הוא ינסה לקושש לו ביומה שבה יוכל לשאת את עצמו ואת עולמו, וזה לא מעט עבורו, לפחות לעניות קיומי. 

לבסוף, אני תוהה על טיב הרצון שהקורא לא ישוב לחיק עצמו ולסוגרי אנושיותו (או אי־אנושיותו הכה אנושית ואנושה). האם החצב שפוקח ועוצם את פרחיו טרוד בכך שמאביקיו יצאו מגדרם ללא שוב? שמא נכון ומואיל יותר שנעמוד על פרחינו ועל יחסיהם עם מאביקינו? ואם אין דבורים בנמצא, האם פורחים כי עלינו לפרח?

נ"ב: ראשית, אני איתך לחלוטין – אף אני איני יודע מהו ה"אנושי", אך חושש מאוד מכך שיש מי שכל כך יודעים.

שנית, באשר לסיפא של דברך – אם אני מבין נכון – אתה מתכוון למעין אוטופיה־של־מה־שקיים; או אוטופיה־של־עצם־זה־שקיים־דבר־מה־כל־עיקר. זה יפה בעיניי. כן. אלה הפרחים וזהו העולם.

י"פ: אכן, מי שיודע מהו ה"אנושי" לא שונה בהרבה ממי שחש עצמו וחש מעצמו בקיא בטוֹאָלֶטִיקָה האלוהית. אני חושש שהרצון להגליד, להכליב ולהטליא איזה אֱנוֹשׁ אֱנוֹשׁ מאליו, ולו יהיה זה אף צלקת אדם או מוגלת עצמי, בעיקר מעיד על הנמק המתקדם ברקמות האנושי. כלומר, יש לחשוד באי-אנושיות אגרסיבית במיוחד במקום בו המילה "אנושי" ניגרת מפי כל. ובכל זאת, אם חושבים על הקופסה השחורה של המיקרוביוטיה במערכת העיכול, קרי, ההשפעות הלא מבוטלות של חיידקים, ארכאה ואיקריוטיים על מי שאנו, השפעות שאנו רק במבואת גילוין — אפשר להבין מדוע יש מי שחש לבצר עצמו באנושי-אנושי הזה של מערכות יחסים, חיפוש משמעות וכו'. 

בסיפא של דברי כיוונתי לכך שגם הציפיות מן הקורא, התקוות לקורא, הניסים שמתאחים לכדי חיזיון קורא — הם עניינים אנושיים למדי. עניינים שאני חוטא בהם, כמובן, שכן אין צמא ממני לשיח, להכרה ולמגע. אך אפשר גם אחרת, ניתן גם פרחים, ייתכן אף עולם עיוור עולם ועל כן מתפקע מעולם. 

הפרחים והעולם – שיחה שנייה: 

"הפקרות לשונית השתלטה עלינו" (פברואר-מארס 2026)

נבצר ממני להבין, מהו הכוח המושך שלספר אכזרי זה, שרק בקצהוּ זורח סוד מנחם. קסם מוזר לו עם כל הקדרות שבו. כאילו אתה משתוקק יחד עם מחברו־גבורו למצות עד הסוף את כל בלהות העולם הזה, לבלתי עבור מהן והלאה, כי אם לחצות עד צואר באימה הזאת ולצאת מתוכה אחר: מכיר עד הסוף, מנוסה עד הסוף, כאילו עליך עברו כל הגלים הדלוחים האלה, למען תדע לקדש את השארית שנשתמרה, את החמלה הגדולה, את המעט שניתן להציל.

 – יעקב פיכמן על יוסף חיים ברנר

נמרוד ברקו: לפני לילות אחדים היינו משוטטים כלשהו, ומשוחחים, יונדב ואני, בגן קרית ספר, בתל אביב, ועלו אֵי־אילו מחשבות ואֵי־אילו דמויות עלומות היו מפרות אותה, את השיחה ההיא, ואני מקווה שאלה ייזכרו כאן בהמשך. 

ולפני שנגיע לעינויי הגוף, לערעורים גנוסטיים, לכלכלה של איברים פנימיים, להרהור הלילי ולפיו הספרות כולה היא בעצם ספרות פנטזיה, הייתי רוצה לפתוח בטִרדה שלי־עצמי, והיא עניין שעלה בשיחתנו: האם הספרות הרדיקלית ביותר, הלא־קווית ביותר, הטורדת־מנוחת־בשר־ודם ביותר, עשויה כל־עיקר לשנות משהו בקורא מלבד סחף חושי, רגעי כמו כל עניין חושי ורגעי ובן־חלוף אחר?

ויטגנשטיין – שנחשב לדעת רבים לפילוסוף הגדול והמשפיע ביותר במאה ה־20 – כתב במבוא לטרקטט הלוגי־פילוסופי שלו ש"הספר יובן אולי רק על־ידי מי שכבר חשב את המחשבות שמובעות בו – או דומות להן"; ומה פשרן של המחשבות האדירות הללו, ומה תכליתן? – "מטרתו תושג אם הוא יעניק הנאה למי שקורא אותו בהבנה".

הנאה? באמת? זאת צוואתו של הפילוסוף האדיר?

יונדב פרידמן: ויטגנשטיין בעל הסולם! זה מעניין מאוד שבחרת להעלותו באוב מכל הוגי הרפאים שישנם. בראש ובראשונה, משום שהפיכת הדעת שעבר בין הטרקטטוס לחקירות פילוסופיות, מן התמונות (Bilds) אל ההערות (Bemerkungen), לא נראית ששינתה דבר וחצי דבר מטעמיו המוזיקליים, התיאטרוניים, הפוליטיים או הרוחניים. השפה יכולה להשתכר כלוט ביומה החופשי אבל לודוויג נותר אותו לודוויג אשר הפליא סטירותיו ביוזף היידבאואר בן ה־11, עת אתרעה לשונו של האחרון להשיב "בית לחם" לשאלה "היכן ישו נולד?". לעומת לודוויג, קשה להאמין שניקולאוס קוזאנוס או פעיל קומוניסטי שמְרצה שלושים שנות מאסר ב־Cárcel de Carabanchel, היו שווי נפש לגבי שינויים באמונותיהם (כגון תשובות כופרות, עוכרות ומקעקעות לתהיות כגון האם ישו אכן נפל לתחייה? שמא הקומוניזם כמסגרת פוליטית ממשית מועדת לבריונות ממאירה ולטירוף המצוי של החיים בחברה?). מכאן שאני מציע להפנות את מדקרות שאלתך מן הקורא אל הכותב, קרי, אם המחבר נותר בסוף יצירתו כְּמוֹת שהיה וכְּמוֹת שהיה? האם בנטיעתו ובמרוצתו להיות אוד מוצל מעצמי על עברי פי יצירה?

בעניין ההנאה, אם נהיה ויטגנשטיינים פוסט־טרקטטוסים, הרי שסרפדית בנו השאלה באיזה משחק שפה אנו מדברים כשאנו מדברים על "הנאה". שכן לא דומה "נהניתי" של לגימת מרק פו ל"נהניתי" של האזנה ל־Willisau מאת אנתוני ברקסטון. היעדר הגבולות התחומים של המילה "הנאה", אניציה הפורעים ועמימותה הבליינית הובילו אי־אז לפירוק כל הפרויקט התועלתני של ג'רמי בנת'ם, ועל כן כדאי לנו להיזהר בהנאה ולשכשך בהנאות על הונאותיהן האינסופיות, שאחת מהן היא זו המשונה של המשחק האקדמי. במשחק זה ניתן לשנות את דעותינו מיום עיון אחד למשנהו מבלי שיהיו לכך כל השלכות על קיומנו הרחב. ולכן ברצוני לתעות עימך ולקראתך האם אתה חווית תשנית נמרוד בסיום מי מפלנטות תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים? את אותה תפנית נשימה, Atemwende, שפאול צלאן ביקש שנפרכס לעברה?

נ"ב: אני מקשיב עכשיו לקונצ'רטו הראשון לכינור של שוסטקוביץ' (מַפליאה בכינור – ליסה בטיאשווילי; עם תזמורת רדיו בוואריה בניצוחו של אסה־פקה סאלונן), ועולה בדעתי עכשיו: כשסיימתי לכתוב את "12 אפלות" (מחזור ובו שנים־עשר שירים; טבורו של העידן הראשון של יצירתי – עשרים השנים הראשונות, שבהן לא פרסמתי דבר; המחזור מופיע בשער הראשון של תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים) בחורף 2010-2009 בירושלים, באיזה כפור פנימי, צמרמר, ויצאתי מבית קפה ברחוב קרן היסוד – לדעתי הוא איננו עוד, הבַית קפה ההוא – והתגוללתי ברחוב, וחישבתי להיטמע בו לחלוטין: אלא שהוא אינו רחוב, כמובן; ואין מי שייטמע בדבר־מה מחוץ לעצמו. האם זהו הלך הרוח במחזור השירים? וכי על מה הדמות הרפאית נשפטת בסופה? הרי חיי הצינוק החלו זמן רב לפני שהושלך לצינוק כלשהו! יתר על כן – וזה חשוב לענייננו – מה עשתה בה, בדמות הלזו, הוויית הצינוק שלא נעשה בה לפנים? רוצה לומר, האם מידות הצינוק האוטמות את הבשר החי היו באמת מחפות את ההוויה הכומסנית ההיא? ואם עשתה כן, מה כל־עיקר שינתה בה מן היסוד? – הרי זאת חוויית קיצון. וגופי הלך והסתמרר־לו. ופתע ראיתי: גם לזאת קצה. גם לזאת חרטום. והסמרמר הלך והתעגל־לו אי־אז ברחובות ירושלים – שהיא ירושלים לכאורה; ובגופי – שהוא גופי לכאורה; ובמחזור השירים ההוא, "12 אפלות", שהלך בעולם, וסר מעליי לעולמֵי־עד.

ובעניין משחקי הלשון הוויטגנשטיינים: אומנם לא דומה "הנאה" מאת לגימת בירה צוננת ל"הנאה" מאת האזנה ללוהנגרין (אַיי, וגנר, וגנר, הרי מותר לך הכול!), אני בהחלט נאלץ להסכים; ובכל זאת – דבר־מה שאני מכנה בינינו לבין עצמנו "האנושי" כמו מצטנף למידותיו; ומידותיו מוסְכות ממנו את ההנאות ההן – נעלות ונחותות ככל שיהיו. ו"האנושי" ההוא – מהו? מהו? – מזדנב באיזו קרן זווית: עזוב, עוֹמם; ונפשו כלתה על העת לעילוי נשמתו.

 י"פ: קרן היסוד! רחוב נאה להיטמע בו לכדי קרן יסוד! אני מוצא את עצמי עש וסחרחרת סביב "ואין מי שייטמע בדבר־מה מחוץ לעצמו". האם זה אכן כך? ודאי, לא נזכה להיות לנצח יד־לבנים בהרצליה או הילולת צווחות טווסים בגעש, אבל האם איננו מסוגלים לפרוק עצמנו מעל עצמנו ולהיות משולחי אני? אי־אז, על אוטובוס סר חן בין רעננה לאוניברסיטת בר אילן, הלכתי ופעפעתי עד שהייתי לשיחה על פרחי מתנחלים שיצרו מטען חבלה (שכולו דרך ארץ, כמובן) בפנימייה בכפר בתיה, לשיר הסוכרתי "יסמין" מאת הפיל הכחול, לשערות אוזן ממרות באוזנו של הנהג, למסטיק עַד במרגלות חלון נאבק. למשך שבע דקות נִמְצֵאתִי נִמְצָא. היכן שהיה יונדב שם יהיו שיחות סרק, כחכוחי אא"ג, אור בוקר שעוד לא גויס ולא קלגס, עייפות לוטשת נוסעים. האם שבתי לקנוסת יונדבי כלאחר אנושי? אינני בטוח כלל. 

לגבי הצינוק, הייתי שמח כְּסוֹרָג שפניו לצפון אם תוכל לתאר לנו את מידותיו (שכן בין אנשי מ"ר אנו חיים), ממה עשויים קירותיו, האם סנוניות חורפות לקונן בו על דרך כנף ונוֹד, אילו בשורות נכתבו בו עבור אסירי העתיד והתודה, הניתן להאמין משם בחוץ שלא מנער חוצנו, מי הם שכניך לתא (ולו כחרושת בריות) וכל כמה זמן מוגשות בו ארוחות. ולא פחות מכך, איך חיים שם ללא מֵעֵבֶר? שכן אפילו מלווינה ריינולדס יכלה לשיר I don't mind failing in this world, משום שישנו עבורה עוד עולם להגר אליו, ריילוקיישן מִמִּינֵי הלקראת אל הַקּוֹרֶה האחד והיחיד.

נ"ב: "אני חולה במחלת רוח איומה. המחשבה נוטשת אותי בכל שלב משלביה. החל מפעולת החשיבה כפשוטה וכלה בפועל־היוצא שלה, היינו: מימושה במילים. מילים, צורות משפטים, מהלכים פנימיים של החשיבה, תגובות פשוטות של המוח, אני במרדף תמידי אחר הישות האינטלקטואלית שלי. על כן מרגע שאני מסוגל לתפוס צורה, פגומה ככל שתהיה, אני מקבע אותה, שמא תאבד לי כל המחשבה כולה. אני קבור מתחת לעצמי, אני יודע, אני סובל מזה, אבל אני מקבל את זה מתוך פחד שלא לגמרי למות" (אנטונן ארטו במכתב לעורך ז'אק ריווייר, שמיאן לפרסם את שיריו בכתב העת "נוּוֶל רֶווי פראנסז"). האם זהו הצינוק?

ועוד: מה פירוש, "איך חיים שם ללא מֵעֵבֶר?" ניטשה: "המחשבה על שקיעה אל תוך האַיִן מהלכת עליי אימים; בדומה לדוסטוייבסקי אף אני ניגף לפני האֵימה הקפואה של הנצח; לישון ביליון שנה ולעולם לא לראות עוד את השחר עולה מן ההרים…לעולם לא…לעולם לא…"

ישנו דבר־מה תמוה במקצת בדברי רבנו פרידריך הגדול. המחשבה על שקיעה עתידית אל תוך האַין מהלכת עליו אימים: כאילו בכל זאת דבר־מה שאינו אַין מגונן עליו; כאילו ברגעי הכתיבה הזאת, בבדידות האיומה הזאת, הוא, המחבר, טרם שם פעמיו באַין!

אולי בשיחה הבאה נתייחס ללאופרדי. חמוּר, מרחיק לכת, תלולות־תלולות.

י"פ: בהיותי תחת צינון כבד, מצד הריריות ומצד המקום כאחד, חשבתי להסתפק ולהשיב לקראתך בהייקו החופשי הבא: 

– לְעוֹלָם לֹא... לְעוֹלָם לֹא, שׁוּב תִּיקָן מְהַלֵּךְ בַּכִּיּוֹר –

***

ובכל זאת, אני ארצה להתעכב רגע על מה שנדמה לי שמיתמר מדבריך, קרי, היותך מטאפיזקאי של האין, ההעדר והמתפורר. מן התמוה שמצאת בפילולוג שעגבת עגבה על דעתו, אני חש שאתה אולי מציע לנו כי כולנו שרויים באַין חובק תבל וחיסורה, אַין שמתוך טעות קטגורית יסודית, ערמומית ונואשה אנו שוגים לכנותו יש. אם הזכרת את ניטשה (שהמציא לו Ideal types של אדונים ועבדים שאין להם אחיזה במציאות היסטורית ממשית), ארשה לי לבדות נמרוד־קש משל עצמי, או לרקוח מתוך דבריך מיסטיקון לֵית שגורס כי מקצוע, משפחה, זוגיות, אומנות, כתיבה, רטיבות בתקרה, אטופיק דרמטטיס, מחיצה באף, חשבון מים שנתי, קופות גמל ועוד — כולם אמצעים להתעוור אל האין שאין בלתו, אין עולם אשר מלך. עבור מקובל־היעדר שכזה, מעין מייסטר אקהרט שכולו רימה, אנטרופיה מוחית, כימשון הגוף, קימחון הלב, קטרקט האנחנו — כולם הזדמנויות איומות, צלולות ובהירות להסרת צעיפי היש המעופשים אשר חוצצים בינינו לבין אין יסוד עולם. על כן, מבחינתו ארטו (שציטטת לעיל) לא חולה כלל במחלת רוח איומה אלא הולך ונרפא (ואף נרפה) מֵעִוְעֵי היש, ממְחוֹל וִיטוּס בו אנו מסתחררים בדרך כל כזב עד לאמת שלא מותירה מאיתנו דבר. 

ייתכן מאוד שלשרטוט הזה, אם הינו יותר מקִוְקוּו על ערש סינוס, אין שום קשר לכוונתך. יחד עם זאת, כשתהיתי איך חיים שם ללא מֵעֵבֶר, כיוונתי לכשל העקרוני שאני מוצא בתבניות חשיבה שבוערות על דלק המאובנים של השלילה. בין אם אלו גנוסטים, קתולים או ניו־פלטונים, כולם מניחים שָׁם נעלה, זך ומואר יותר אל מול הכאן העכור, החומרי והנרקב. עבורם יש פְּלֵרוֹמָה בקצה האורבורוס ומוֹנָד אחרי הדמיורגוס. כלומר, כעוצם השלילה כך עזות חיוב המֵעֵבֶר. אפילו הסטיליטים, אותם אתלטים של סבל אשר התענו על מגדלים באזורנו, לא עצמו עין יומם וליל מתוך אמונה בבוקר של הנצחי, הקבוע והאמיתי לאין ערוך. אם אתה אכן מצוי היכנשהו על רצף ה־via negativa — עולה השאלה האם אתה מאמין (או רוצה להאמין) במֵעֵבֶר כזה או אחר (ובכלל זה, יצירה מחוללת תַּשְׁנִית)? ואם לאו, האין שוחות מלחמת העולם הראשונה, מחנות הריכוז לסוגיהם ופצצות מימן מייצגות וממחישות נאמנה כיצד נראית נטיעה צינוקית אשר איבדה כל יכולת לשאת ברצינות, בתשוקה ובמסירות את עֻלּוֹ של הסוהר הגדול (או מועצת דירקטריון הכלא; שמא אחשב למונותיאסט־צנטרי מדי)?

נ"ב: ראשית, תרגיש טוב (דיו), ודע – בכל שן שום יש לפחות (עוד) כמה שיניים, ואלה מנביטות זוך.

אמשיך מכאן, אחרי שגם עליי השתבשו אֵילו ארבע ליחות. ראשית, על אודות ניטשה כתבת "אחיזה במציאות היסטורית ממשית". זה מזכיר לי סיפור־מפתח בחיי בעולם התוהו. לפני כשני עשורים עבדתי עם "נפגעי נפש" (כך עדיין מכנים אותם?) ב"קהילה" (הקהילה מהי?) בירושלים (יום אחד נחזור לירושלים, אמרתי בחפזי). ונקשר קשר ביני ובין אחת הדיירות במקום, אישה צעירה, שחיי הנפש שלה היו מאוכלסים במינֵי יצורים מיתיים, ומעליה תאוריות על קץ העולם, ונדמה היה לי תמיד שהיא עדויה בבובות ובמיני בעלי חיים מיניאטוריים, דיבורה היה מצויץ, ציורי, עיניה עמוקות, וברור היה שעולמות מגוונים מאוד מסתחררים עליה. חיבבתי אותה מאוד. ובאחת מישיבות הצוות, עובדת סוציאלית מהזן הגרוע ביותר, שיתפה ב"טיפול" ששתיהן מצויות בו – כלומר היא, העו"סית, המטפלת; והאישה הצעירה שכמו הבליחה מסרט אנימה היא המטופלת – ואמרה את המשפט הבא, שעד היום הזה מעורר בי קבס, לאחר שנשאלה על "מטרות הטיפול": "אני מנסה להחזיר אותה למציאות". 

מציאות! שמעת?

לא זו בלבד שאותה "מטפלת" יודעת מהי המציאות – מהי? מהי? – היא, "המטפלת", היא בעלת המציאות. והיא, האישה הצעירה שנקלעה ל"מציאות" ההיא, תועה באִי־מציאות, ויש – מבחינה טיפולית – לחלצהּ מאצל שם.

זה מוליד מחשבות גרועות אף מאלה. אבל כל פעם שהמילה "מציאות" צצה – זה מה שנכפה עליי, הסיפור הזה.

באשר לגאולה, אין לי אלא לצטט את פיליפ מיינלנדר: "הפילוסוף האימננטי רואה בכל הקוסמוס רק את הערגה העמוקה ביותר לחיסול מוחלט; כאילו היה שומע בבירור קול הפורץ דרך כל הסְפֵרוֹת השמימיות: גאולה! מוות לחיינו! וכן את התשובה המריעה: אתם כולכם תמצאו איוּן ותיגאלו!"

ואולי קיצוני מזה יהיה לומר, אבוי לנו, ממילא התאיינו; אבוי לנו שנדמה לנו שאנחנו מעידים על כך כל העת.

י"פ: אללַי! נדמה כי אנו מגיעים אל שאלת האימננטיות מול טרנסצדנטיות, שאלה שבכוחה להמיט מאות ערבים רומנטים לכדי חשבונות רפאים. ובכל זאת, הן בנמרוד־קש שבדיתי והן בליטושו via מיינלנדר, עולה ההרגשה של אימננטיות אפלה שמקורה בטרנסצדנטיות מובסת, מוכנעת וניגפת, אשר ממשיכה להירדף על ידי מַעְלָה משחר לָאֲנָךְ. בצר לה ועליה, היא פונה להטענת האין בכל הפאתוס, הספורלטיבים וההלהבה שהיו שמורות לאל. כל זאת תוך כדי התעלמות מהחיים שמתנסים בחיותם, בישותם והישנותם, וממציאים אלונים שביכולתם להגיע לתשע מאות שנות שורשים, בלוטים וּצְרוּרוֹת, או את המדוזה המילימטרית והפעמונית שביכולתה לשוב אחורה לשלב הפוליפ שלהTurritopsis dohrnii) ) ובכך לחיות לנצח (תיאורטית, כמובן). כך ולא כך, מסקרן אותי יותר לשאול אותך איזו ספרות יכולה להיכתב מתוך קוסמולוגית אין שכזו ומהי התמקמותה בין הבלי היש וצעיפיו?

אם אמשיך לרגע אל המציאות שהעו"סית גְּרָמָהּ, הרי שבעיני היא מייצגת את הנטייה המצערת לקדש את מצב התודעה שמזוהה כ"שפוי" כנזר ההכרה וככזה שמשקיף בבוז, באדנות וביוהרה על כל שאר התהוויות הדעת למיניהן וסוגיהן. השאלה המעניינת עבורי היא עד כמה העו"סית הזו, על נורמצנטריותה, שונה באמת ממרבית הפרוזה העלילתית, הקוהרנטית והליניארית אשר מבקשת לשכנע אותנו שרומן כתוב היטב (אף אם ינבור זה בקורותיהם הנטרפות של בעלי נפש במחלקה סגורה) צריך לכלול בתוכו דמויות ברורות, מהוקצעות ומוצקות? האם ספרות שכזאת, ותהיה זו ריאליסטית עד זוב דֶּצִיגְרָם, איננה למעשה ספרות פנטזיה שמתכחשת לכמה היא חריגה, בלתי מצויה ואל־מייצגת את מי שאנו בפועל בחלקים עֲבֻתִּים מהזמן? איך ייתכן שנובלה על חורבן לב תהיה לרב מכר אם היא אכן מקרינה חורבן לב (חוויה טְרוּפָה, חתחתית ורדיואקטיבית למדי) ולא רק את הבדיעבד של עיי קשר שפתוחים לציבור הרחב בין 8:00 ל־15:00 (זמני שעון חורף)?

נ"ב: לא, לא, ידידִי; האין (!) זאת הבנה־אִי? איני שותף כלל להלך הרוח על־פיו הולכים מעלינו "הספורלטיבים וההלהבה שהיו שמורות לאל".

הצעתי משהו מעין זה: מרוב תימהון, מרוב בלתי־מתקבל־על־הדעת שכל־עיקר יהיה דבר־מה, ובכל זאת איזה דבר־מה, מעין אין־סוף, כמו תוהה ובוהה נכחו עד־אין־קץ, אטום בהווייתו הבשרנית, מכה וחובט את ראשו בקירות הצואים של הצינוק אשר הוטל אליו, ומאחר שאינו מגיע אֶל כלל־ידיעה־כלשהי, אינו מגיע לעולם, בשרנותו כמו מתגדלת ומְצמחת מיני גידולים וגרורות (מדי פעם בפעם בשרנותו מצמיחה תדמית־של־מינֵי־תודעות ואלה אינן העיקר. העיקר תופח), ומה עשויה הייתה להיות הגאולה הצינוקית אי־אז? איני יכול אפילו לדמיין אותה.

האם, מבחינה ספרותית, אנחנו במבוי סתום, אם כך? אני מתייחס ל"רומן הכתוב היטב {...} [ה]צריך לכלול בתוכו דמויות ברורות, מהוקצעות ומוצקות" כאל "הפקרות לשונית שהשתלטה עלינו" (גרשם שלום), אך בל נשלה את עצמנו – האם זאת היא מכיתת בשרנותה של ההטחה ההיא? הינה כי כן, אנא הבֵא אלינו עותק נידח כלשהו של "הפרחים והעולם". הינה הוא.

י"פ: אם חטאתי אי אז באי הבנה שַׁעֵר באַל־נפשך לאילו עיוותים וּמִשְׁגִּים אגיע בזמן שימינו מוזעקים, זמננו מְיֹרָט וצר עולמנו כעולם ממ"ד. אני קורא בדבריך מעין מתווה עמום לסוליפסיזם קוסמולוגי אשר מבקש לחלוץ עצמו מן הסד ושמו אני לטובת בְּשָׂרוֹ של עולם שבטוח אך ורק בכך שהוא ישנו, בבחינת Sum, ergo sum. יש כאן גלם נאה עבור Bildungsroman שבמרכזו ייסוריו של העצם בעל אינסוף תארים. אצפה מאוד לקוראו במי מגילונותינו הבאים בפרחים, אך לבינתיים אציע לנו שלא להסתכסך מדי עם העולם, שמא נגיע לבדיות כעורות כגון ה־Geist או סינתטי אפריורי. אולי נכון יותר כעת להרכין ראש בפני היותנו קורבנות עולם, ואף לכך שהעולם הוא קורבן עולם שאין קורבן ממנו. ומדוע העלתי באוב את הקורבן? משום שבתמונה ששרטטת לעיל בכל זאת ישנן תִּימָרוֹת מאבק, מיאוס וחֵפֶץ הגעה. אלו מומנטים אנושיים למדי, לא פחות מהסטירות שחולקו בשפע במהלך ה־Skandalkonzert. האם לא סביר יותר שאותו מעין אין־סוף יעלה על גדותיו כמו נביעת האחד אצל פלוטינוס? 

כך ולא כך, ואולי בשל המבוי הסתום שבשאלתך, עולה בזכרוני גורלו של טורף הכיס אַנטֶכִינוּס. הזכרים בסוגת קיום זו מגיעים במהלך עונת הרבייה לאנטרופיה טוטאלית ופורקים כל גוף. כל הווייתם מוקדשת לעתידות וְזִרְמָה עד כדי כך שדמם מוצף בקורטיזול, פרוותם נושרת, איבריהם קורסים, דימומם פנימי וגנגרנות הילולות בבשרם. בהתאם אחוז התמותה אצל זכרים עומד על מאה אחוזים, ומכרסם מהם לא יחצה את רוביקון השנה הראשונה לחייו. האין זה מבוי סתום של ממש? היש כותבים אנושיים שהגיעו לכדי כך לעבר נובלה או רומן? האם היינו מוכנים להתכלות כך על עברי פי מופת? ואולי ברצוני רק לומר שמרוב עולם לא יֵרָאוּ הפרחים.