א.

זה סיפור עצוב מאוד על אדם אחד; סיפור ישן מאוד, עתיק כתולדות העולם. ולמרות אינספור התקדימים, אותו אדם (אדם? תרכובת רכיכית של קרעי ערפל מסויטים) עשה את כל הטעויות בספר. איך לא? אחרי ככלות הכול, הוא לא קרא את הספר ההוא וגם לא ספרים אחרים, ואם קרא שכח את הנקרא. הלך אפוא אותו אדם מדחי אל דחי, הלוך וחזור, חזור והלוך מדחי אל דחי. כילה את ימי חלדו מתחבט בחרטותיו, ומאז חזרו עוד רבים כל כך על שגיאותיו האומללות, כפי שחזר הוא על התאמללויותיהם השגויות של רבים אחרים לפניו. אם כן, היה הולך בטל מן הפח אל הפחת, הלוך ופַטפט, הלוך ומַלמל, ולא השכיל לשתוק או למצער לומר מילה של טעם. אילו קרא את הספר ההוא, או אילו זכר את אשר קרא ואולי מעולם לא קרא, היה יודע שהדיבור הוא המשכה של השתיקה כשם שהשתיקה היא המשכו של הדיבור, אבל בבורותו לא הפיק דבר מתוך הדממה, לא הנביע אלם מתוך מלל, אלא רק היה מלמלם ומלעלע דברים בעלמא. ואף כי גמלה בליבו סוף-סוף ההחלטה להשתתק אחת ולתמיד, לא עלה בידו להוציא את החלטתו מן הכוח אל הפועל ולסכור כליל את פיו, שכן המלמול המתמשך היה לו כמעין מעיל להתגונן בו, והיה מצטעף בזמזום הזה של הברות לא מובחנות כגרגור של חתול מצטנף. ובכן, אותו המהום חייתי, שהצטמצם כעת לכדי לחישה מעומעמת, המשיך להתאבך מתוך קרעי הערפל של הווייתו גם לאחר שגמר אומר לחתום את שפתיו, ומאחר שהללו לא זעו עוד צריך היה לעמוד סמוך אליו ואף להצמיד ממש את האוזן לפיקת גרונו כדי לשמוע את ההדהוד החלוש של מיתרי הקול. אילו עשה המאזין אוזנו כאפרכסת, היה עשוי לחשוב שהצליל המונוטוני המרטיט קלות את הגוף הרפוי הוא נקודת עוגב המלווה את הגשת התקרובת לאלים במקדש קדום כלשהו, אך איש לא התקרב עד כדי כך. הרחש הבלתי פוסק לא נקלט בשום אוזן. הוא היה שקול כמעט לדומייה ואף על פי כן לא השתווה לה.

ב.

זה סיפור מצחיק מאוד על אדם אחד; סיפור ישן מאוד, עתיק כתולדות העולם. ולמרות אינספור התקדימים, אותו אדם (חה-חה) עשה את כל הטעויות בספר. איך לא? אחרי ככלות הכול, הוא קרע במו ידיו ורמס במו רגליו את הספר ההוא וגם את כל שאר הספרים שנקרו בדרכו, עוד בטרם יהיה סיפק בידו לקרוא אותם, ובזדון עשה זאת, כמעשה התנכלות לעצמו, על מנת שגם אם תחשוק נפשו פתאום לדפדף בדפיהם, יהיה זה מאוחר מדי. וכך, מאחר שהוא עצמו, בסכלותו, כרת את הענף שעליו ישב בסכּלו כל אפשרות של למידת לקח, עשה אותו אדם את הטעות הנדושה ביותר בספר והחליק בשלומיאליות גמורה על כל קליפות הבננה הזרוקות על מדרכות העיר המטונפת הזאת, ובכל פעם נפל אפיים ארצה כליצן מגושם והתבונן בעצב בציפורים ובכוכבים המסתחררים מעל ראשו. מתברבר בחִרטוטיו כילה את ימי חלדו, שחלפו עברו מזמן, ומאז חזרו רבים כל כך על שטויותיו האומללות, כשם שחזר הוא על התאמללויותיהם השטותיות של אחרים לפניו. אם כן, היה כושל והולך ומחליק מקליפה לקליפה, ולא הצליח למצער להיכשל טוב יותר. אלמלא קרע לגזרים ורמס עד עפר את הספר ההוא, היה יודע שכך יש להיכשל, כלומר להיטיב להיכשל בכל פעם, אבל בבורותו לא השכיל לעשות זאת. היה הולך אפוא מדחי אל בכי ומתאונן על מר גורלו, וכדי לתת פורקן לתסכולו כי רב היה מנחית בכוח את מטרייתו הממורטטת על פחי אשפה ציבוריים, לעיניהם האדישות של העוברים והשבים, מדמיין שהוא מרסק גיטרה על במה לקול שאגות הקהל. כך הלך על מדרכות העיר המזופתת הזאת, מדדה עד הקליפה הבאה ואז – טראח! – משתטח שוב ושומט בנפילתו את המטרייה. ונמשכו הדברים והשתרכו בדשדוש יגע, מקרטעים בעצלתיים, ובכל זאת לא היה מנוס מהתארעות כלשהי, במוקדם או במאוחר משהו היה צריך לקרות, תקרית כלשהי הייתה מוכרחה להפציע מתוך צמיגות הזמן, קרי כלשהו היה חייב להבליח מתוך קהות המרחב, ואמנם מקרה שהיה כך היה: באחת מאותן נפילות ליצניות נבלעה לשונו.