(מבחר קטעים)

86.

הזמנים נשפכים אחד לתוך השני ונמהלים לתוך נוזל מזוקק ורב-שכבתי. אתה מתהלך בעולם ובוקע אל זמנים שונים. זו לא איזו העלאת זכרונות אלא תחושה חזקה שאתה אינך כאן. כלומר, אינך רק כאן. אתה נמצא בזמנים כולם, ולכן אתה נמצא מחוץ לזמן. רוחות הרפאים של העבר מתגשמות בבשר ההווה, המתים קמים אל העתיד הנפקח כמו עיניו הפקוחות-מחדש של אלעזר, ואילו כל מה שעוד אינו קרה מוחש בגוף כמו אירועים מעבר קדום. אתאים אחרים, שמעולם לא ידעת ואינך זוכר, שולחים אליך קווי ביוגרפיה, מהוססים עדיין, כמו אד ערפל, ולמרות זאת ישנה תחושה חזקה שהם כולם ממשיים. רק הרגע הזה נדמה כמו בקבוק החלום הריק, שלתוכו מטפסים כל שאר רגעי המציאות שאינם. היש איננו, האין ישנו, אתה ממלמל לעצמך. אתה חושב על היעדר הקיבעון, על ההשתנות המתמדת של הדברים, ומבין שרק דרך האין אתה יכול לראות את קיומם הנצחי. אין ממשות מלבד זו שאינה.

הזמן. יותר ויותר אתה לא מכיר בקיומו. הזמן הוא השפה של הגוף, כשם שהמילים הן שפת התודעה. אבל הן זה והן אלו אינם אלא כלי-עזר, שרטוטים בעלי קווי מתאר ברורים שנועדו להפריד בין הקדושה השורה בכל ולחלן את המרחב, כדי שלא תטבע בגוף האלוהי. זהו מרחב מדומיין, משום שהאדם אינו יכול לחיות את עיקר זמנו שלא בדמיון. אחרת תשתגע. אחרת תיטרף. השיגעון אינו דמיון שעלה על גדותיו והתפרץ לרבים, אלא להיפך, הזיה ממשית שצומצמה לאחד.

ומהו טירוף הדעת, אם לא חוסר היכולת להציב מחיצה בין הקטגוריות השונות של הבדיון, כאשר הזמנים וההגדרות נטרפים זה בזה לבלי הפרד?

אתה עומד בלב ים על חרטומה הרעוע של ספינת השוטים. כל השוטים זועקים לאלוהים ואתה שותק. אתה יודע שהמשוגעים הם הקדושים. הם לא שוגים בדמיונות שווא. להיפך, הם אלו שפסעו לרגעים החוצה מההזיה המורחבת, אל הנצח חסר ההתחלה האמצע והסוף של הממשות: מחוץ לסידור הגיאומטרי של המרחב, מחוץ ללינאריות של הזמן, מחוץ לסדר הכללי של הדמיון; הם אלו שהביטו במראה ולא ראו את שקופית עצמם אלא את אינסוף השתקפויותיו של העולם כשלעצמו בתוכם: את שלל טיפות המים המלוחות שאי אפשר עוד לראותם כים. הם הנבחרים, הם המקוללים, הם אלו שחותמת המלאך על שפתם נתרשלה בצריבתה, הם אלו שנזכרו במה שהשאר צוו לשכוח, יחידי סגולה דוברי שפה פרטית. לכן אין להם, ולך בינם, שום מקום על האדמה המבוערת או בחלל המפולש. רק בים, שם הם נמצאים תמיד בין הטיפות, בין הנשכח לנמסר, בין הקסם לבעתה, בין נתז הרגע למערבולת כל הרגעים, לקצף שאינו אלא כלום.

הקיום הממשי מופיע כיללה או כשתיקה. על הספינה המטלטלת על הגלים הנמוגים, אין לך ולשאר טרופי-הבינה אלא השפה החד-פעמית הזו: הצליל החף מרישום, השתיקה שאינה מתועדת.

97.

אתה לא יודע אם זה ספר על אהבה או ספר על בדידות. שוב קמת בשלוש לפנות בוקר. זה קורה לך יותר ויותר לאחרונה. התהפכת במיטה הזרה שלך עוד שעתיים עד שקמת לכתוב. המיטה זרה, הבית זר, הרחובות זרים; אתה בעיר זרה, בארץ זרה. You even start dreaming in estranged languages  קולות שונים מנדודיך רודפים אותךEles eclodem da dor incessante no teu peito, em sons que te são estranhos, que não conheces. You fight them, porque quando escreves numa língua estrangeira, estás ainda menos seguro da veracidade das palavras, דווקא הצלילים הזרים האלו נשמעים מובנים יותר מהשפה שבתוכה גדלת. You don’t know where you are, no sabes dónde estás, não sabes quem és  אתה מקיא את זרותך החוצה através das palavras que esperavam escondidas en el interior de tu pecho, y ahora arden al subir por tu garganta antes de que las vomites hacia afuera . אתה מקיא אותן החוצה. צלילים נוספים, צלילים זרים אך רחוקים הרבה יותר, צלילים מילדותך, צלילי אביך המת, משפחתך שכמוך גלתה من وطنها، من بلادها، من مدينتها، من بيت أبيها، وراحت لبلاد ثانية،. אותה ארץ שממנה פסעת בצעד הפוך. באלפי צעדים, באלפי רגליים, באלפי מקצבים, באלפי צלילים. Jetzt entweichen sie aus dir wie Reste verdorbener Nahrung, die vergessen wurde zu verdauen.כן, כמו שאריות של מזון רקוב שנשכח להתעכל. שאריות צלילים זרים, שאריות של עצמךand this pain in your chest that doesn’t  let לך. משם אק גקןסש קצ פשז nao te deixa em paz,, מםמ אן ךשדבןש ןמ פשבק non ti lascia em pace .

דרך קנה הוושט הצורב שלך אתה נזכר בנשים שאהבת, באדמות החרוכות שהותרת אחריך, בקריעה שהן הותירו בבשרך השורף. אתה לא מאמין למילים אבל אין אמיתי יותר מהכאב של הקרעים. Eles pulsam como um coração entre um silêncio e outro. . Pulsan como un corazón de piedra entre un silencio hablado y otro. Tacciono come un battito lacerato tra una parola e l'altra. They pulse like a stone-heart between spoken silences. Sie schweigen wie ein zerrissener Herzschlag zwischen einem Wort und dem nächsten. वे एक शब्द और दूसरे शब्द के बीच फटी हुई धड़कन की तरह मौन रहते हैं। Zinapiga kama moyo katika ukimya kati ya neno moja na jingine. إنهم ينبضون مثل قلب في الصمت بين كلمةٍ وأخرى. הם פועמים כמו לב-אבן בין המילים הנקרעות מעצמן.

100.

האבסורד הכי גדול, הוגו, הוא בדברים היומיומיים, המובנים ביותר מאליהם, שמהם נוטים להתעלם כמעט כל הזמן. למשל החדר הזה, ארבעת הקירות האלו שאתה מכנה סלון: שני עציצים (משונה שבחרת לפתוח בתיאור הסלון דווקא בעציצים, ולא בחפץ בסיסי יותר, למשל ספה, טלוויזיה, ספרייה וכדומה), שתי כורסאות, מעמד לטלוויזיה, תנור חימום, מנורת תקרה, שתי מנורות עומדות, שולחן,  שטיח, הדום, זוג רגליים, ישבן, טורסו, ידיים, צוואר, ראש – את האחרונים אתה נוטה לעתים לשייך להוגו.

כל אלו הם דיירי הסלון (לא תטרח לסדר אותם במרחב, גם מכיוון שזה לא חשוב, וגם מכיוון שאתה עדיין שואף למעט פרטיות. מילא ההצצה האובססיבית הזו לתוכך, אבל את הבית שלך אתה רוצה לשמר במעט מעטה של סודיות). הם חולקים איתך אותו כבר למעלה משנה, ולמרות זאת מעולם לא השמת דעתך לכך שאתה חולק את הדירה שלך עם כל השותפים הללו. קיום מופנם, נחבא, שלא שמים לב אליו. מה הייתה הטלוויזיה עבורך? אצבע לוחצת על שלט, תמונות, אובייקטים מופיעים על מרקע, הזמן והמרחב מסתדרים לאירוע. הספה - להניח את הישבן, להשעין את הגֵּו; ההדום – רגליים למעלה; הספרייה – שליפת ספר; המנורה – אור, לראות; העט – לכתוב. עט לכתוב ועת לכתוב. כל אלו אינם "דברים"; הם מעולם לא היו עצמאיים עבורך, אלא רק חלקים נוספים של עצמך, הרחבה, הספה היא חלק מהישבן שלך כמו שהעט הוא המשך של היד והטלוויזיה של העין. לכן כאשר בוקר אחד השטיח שלך לפתע אומר "אני" אתה נדהם. אתה מביט בו, נרתע ונמשך אליו בו בזמן באימה ופליאה, ותוהה איך זה עד עתה לא שמת לב אליו. היית משוחח אתו לו ידע לומר דבר נוסף מלבד "אני", אבל נדמה שזו המילה היחידה בלקסיקון שלו. ולמרות זאת אתה מדבר אליו, אבל רק אחרי שאתה מנתר ממנו בשני צעדים פזיזים החוצה אל הרצפה היחפה. לא ניתרת בשל בהלה על קיומו שהפציע, אלא בשל מחשבה מעט יותר פרוזאית: חשבת על כך שאתה דורך עליו. אבל זה לא רק הוא, אלא כולם: המנורה, שאתה מדליק ומכבה אותה כך בשרירותיות, מפריע את שנתה או כופה עליה: "שני עכשיו"!; הטלוויזיה, שאתה משליט בה כל פעם איזו גחמה רגעית, ומטרטר אותה להתרוצץ עבורך מתמונה לתמונה; הכורסא שסובלת את משקלך, ההדום שמרים לך את הרגליים, הספר שאתה פוקד עליו להיפתח בעמוד זה וזה, העט שאתה מקיז את דמו הכחול, אפילו הרצפה שהינה עבד נרמס תחת רגליך: לא השגת דבר בניתור שלך מהשטיח, רק הכבדת את משקלך עליה בשל הקפיצה. הכל חי, הכל קיים, לכל יש רצונות שאינך מבין ומילים שאינך יודע לשמוע, גם כשאתה מטה את כל כולך להקשיב. בצר לך, אין לך אלא לעשות מעשה נואש של טירוף: אתה מרים את השטיח ונשכב תחתיו, מאפשר לו לדרוך עליך (אולם כשאתה מתחתיו אתה מהרהר שהשטיח הפך לשמיכה ולכן אתה מזנק ממנו שוב), פורש את עצמך מתחת לספה ומניח לה להניח את איבריה הרצוצים עליך ולנוח; אתה תומך בהדום כשרגליך מתחתיו, אתה מדליק ומכבה בשרירותיות את מנורת העיניים, אתה מכוון את השלט אליך ומדליק אותך באיזה סרט עתיק בשחור-לבן, אתה פותח את הספר של עצמך בעמוד זה וזה, אתה פוצע את כף ידך בסכין שהבאת מהמטבח ומדמם לכתוב בדיו שלך את סיפורו של העט.

כולם חיים. כל כך הרבה חיים. קרנבל בלתי אפשרי של חיים. וככל שמתרבים החיים כך מתרבה הבדידות. וככל שמתרבים החיים מתרבה האימה. שיגעון אחד גדול. מה תעשה עם עודף החיים האלו? האם תשב לתה ופיסת עוגה עם הכוסות והצלחות? תזמין את שואב האבק לחולל איתך בנשף הגדול שנערך במסדרון? אולי תשתמש במצנח שפעם קנית כדי לרחף בין התקרה לרצפה, מתעלם מקיומם של כל החיים הללו שנתעוררו, עד שאלו יואילו בטובם לכסות את עירומם, ולשוב אל היעדר הקיום המטיב?

101.

מבנה השפה משקף את מבנה ההוויה. השפה אינה שכבה נוספת מעל המציאות, אלא היא המציאות עצמה כפי שהיא ניתנת לנו.

האם אתה מאמין בחרא הזה שאתה כותב, הוגו? ובכן, לא, אם כי, במידה מסויימת, כן; אתה מאמין שאם תשנה את הסטרוקטורות של השפה תשנה את החוויה. אתה חושב שכך הדברים יופיעו לך מעט אחרת. דקדוק אוניברסלי? ובכן, ניתן לומר שהמשחקים האנושיים מאד דומים, ולכן אין פלא שהשפה הסתדרה בצורות שחוזרות על עצמן. היית יכול, למשל, לחשוב על שפה ללא פעלים? אני לשם, אתמול אולם ריקוד אחר כך בית, ארוחה, מיטה, שינה. או על שפה ללא שמות עצם? טיפסתי, הבטתי מתרומם, יזעתי, עצרתי נשמתי, המשכתי, מרחוק ראיתי, יפה וכחולה. או שפה שמבוססת על שמות תואר: ירוקה, על הגבוה, יחף, חיננית, ללא-מתום. שפה שהחוק המרכזי בה הוא רפיון אסוציאטיבי. תרווד, חבצלת, משושה, דרקון גרביים, עוגת אש, אל פלסטיק. שפה שמזנקת בין זמנים ואירועים, שפה שמערבלת גופים. מחרתיים אתה יצאתי אל בית נכנסתן מבית פה בשנה הבאה עמדו גפרור אתמול יהיה שם איש. שפה ללא מילות יחס, אני הולך מכולת דרך קצרה חוזר בית נכנס דלת יושב כורסא. או טוב מזה, שפה ללא יחס. אני כורסא נושכים בית שמיים גפרור אתמול קרציה נושף מלחמה שולחן פריצה שבשבת קור. שפה ללא סדר מילים. שפה פיסוק יכול כל מילים שבה סימני סדר להתרחש. מבנה המציאות. עצמה היא כפי? ניתנת; לנו מבנה – משקף השפה את. מעל אינה ההוויה שכבה. אלא (היא) המציאות (השפה) אינה.

שפה של רו    ו חים  ל  א                           שפה שהמשפט בה אינו

שפה שויתרנו; שפה נ°ק°ו°ב°ה; שפה מ ח ו ר ר ת; שפה מ/ח/ו/ר/צ/ת; שפה צ~ר~ו~ד~ה; שפה צפודה; שפה צבועה; שפהצפופה שפה רעועה; שפה מהוהה; שפה פ_ר^ועה; שפה פ_עורה; שפה פקועה; שפה שס--וע--ה; שפה תקו|עה; שפה קטו--מה; שפה █אטומה█; שפה סתЖמה; שפה רדוᵐה; שפה מתפקעעעעת; שפה מ;קו-ט]ע.ת; שפה מתגמגמגמגמגמת; שפהננזלת; שפה נַאֽאֽאֽנֶקֶת; שפה מתפרצת; שפה חורגת; שפה חורק....ת; שפה מ פ   ו ר    ק   ת ;שפה מ|פו|לקת; שפה מחו ÷ לקת; שפה מפו ║ לגת; שפה מת✶גיי✶דת; שפה מִתְנַקֶּדֶת; שפה מִתְתַגַּגְּדַדְּשַּׁשֶּׁשֶׁתֶת; שפה מלו❀לבת; שפה פ^ו_חזת; שפה נא_{למ ;}שפה מחוקה ; שפת-סף – ספשפה;

The structure of language mirrors the structure of being, of experience. Yet, you want to say, The structure of language mirrors the structure of being you want a say, You want to sayThe structure of language mirrors thestructure ofbeing ….there is, yes, something, something else, it is want to sayThe structure of language mirrors thestructure ofbeing reality as it shows to us, but to think sayThe structure of language mirrors thestructure ofbeing reality shows itself only through language  זה אבסורד, want to sayThe structure of language mirrors thestructure ofbeing  e um absurdoזה לתת ללשון קדימות על שאר השפות sayThe structure of language, זה לומר, לוגוס הוא לשון של מעלה thestructure ofbeing  אבל reality shows itself ולא לשון של מטה, sayThe structure of language reality shows לא  only לשון through של language מטה לשון של notonly   מעלה notonlythroughlanguage מבנה השפה משקף  not only the structure of language is the structure of reality מבנה ההוויה is the structure of being של החוויה of experience של ההוויה sayThe structure of languageקדימות לשון  על שאר השפות velo lashon shel mata דה סטרקטור אוף אקספיריינס מירורז דה סטרקטור אוף ביאינג ze lomar  לוגוס איז א טנג hu halashon e absurdo רק בלשון באט דר  איז סמפינגelsesomethingelselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselselse s o m e thing

102.

Else, מבנה השפה משקף את מבנה ההוויה, אולם זו רק אותה הוויה שניתן לדבר עליה, שמבנה השפה משקף. הוויות אחרות, רבדים אחרים של ההוויה, קיימים גם הם. למשל גוף, למשל טראומה, למשל החלל הריק שבין לבין, למשל מה שחומק מסדר, מה שחורק מהיגיון, למשל מה שאינו מתעצב כסיפור, מה שהוא בוץ טובעני, למשל מה שמופיע בו-זמנית, מה שבלול בתוך עצמו, למשל מה שאינו מציית לסדר הזמני או לדיקטטורה של המרחב, או מה שחוזר על עצמו ללא הרף. אנטוניו, למשל, מופיע בו-זמנית, הוא הנצה מוקדמת המשלבת גודש בלול. אינש, לעומתו, היא החללים בין לבין. אביך הוא טראומה וגוף ואילו בלטזאר, למרות הופעתו כחלק מן הסיפור, מסרב לציית לארכיטקטורה מרחבית פואטית: הוא מופיע, ללא כל התראה, ללא תכלית או הצדקה ספרותית (כלומר הצדקה שבמציאות), וכך גם הוא מתנדף. וגם: הראשים הפרוקים המרחפים באוויר, גדמי הידיים המתרוצצים כמו תיקנים מבוהלים, הרגליים שנקרעו מהגוף באבחת מספריים. 

Все неосознанные семьи счастливы друг с другом; каждая несчастливая травма несчастлива по-своему – כל המשפחות הלא-מודעות מאושרות זו לזו; כל טראומה – טראומה בדרכה שלה.

חוסר המודעות, החלום בהקיץ, דומה אצל כולם. חוסר המודעות, משום שהוא משותף ועמום, מתנסח בשפה. ואילו הטראומה היא תמיד אחת, לכן היא עודף של מציאות, לכן היא נזכרת תמיד בשם פרטי. בכדי לרפא את הטראומה יש למצוא לה רפרנט, לטעת אותה בצל האובייקטיבי.  אולם מה שאינו משוכפל בטראומה חומק תמיד מליקוק הלשון ונותר צרוב בדמיון הבעתה ובכאב הרפאים של הגוף.

הטראומה היא חריגה מן החלום האחד, היא חלום-הבעתה שנצרב מחוץ לחלום הכללי, המתוק; היא היש שלא נשכח, ולמרות זאת לא ברור מי הוא זה שלא שוכח אותה. אצלך, הוגו, אלו כל אותם ראשים שהתנתקו מבעליהם, זו האוטונומיה של הידיים, זה הגוף שלפתע החל לחשוב ולהתפלא את עצמו כגוף ולא לפעול כגוף. זה ה- something else.

103.

הבוקר צללת אל תוך הלא-נודע הגדול של העולם, נלחמת נגד הדרקון הגדול ובתום קרב איתנים ביתרת את גופתו, רק כדי לגלות שזו גופתך שלך שביתרת. התעוררת בבית הקברות, מנמנם בתוך חלקת הקבר שלך, ולמרות שלא יכולת לפקוח את עיניך (גופך כוסה כולו באדמה) ראית את אינש עומדת לצד קברך, מניחה פרחים על המציבה שלך ובוכה עליך את הים. טבעת, בקרקעית האוקיינוס הגדול. יד הונחה על כתפה של אינש. בתך-יחידתך, אן-קתרין. אינש עלתה על הצוללת והתנדפה משם.

"הוגו, כאן אינש ↔ [אמרה אן-קתרין] ↔ אני שולחת לך את המכתב הזה דרך תודעתה של בתנו המשותפת, אן-קתרין. ניסיתי להסביר לך את עצמי בצליליי אולם לא הבנת דבר, לכן←

הנה∞

אני מה שהיה ▪ מה שיש ▪ מה שיהיה ∎ אף אחד לא הצליח להסיר את הינומתי ∎לפני האלים▪האדמה▪הזמן והאור < זו אני=מי חשיכה אינסופיים҉ ללא צורה҉ ללא זמן҉ ללא מוות҉ (דבר אינו חי עדיין)∎

אתה מדבר רבות על ה҉אין הוגו. מילים יפות. אך האם אתה יודע מה זה להיות ҉҉אין? האם האבן יודעת מה זה להיות אבן? ‎הבט באבן, הוגו ← הבט בתולעת המטפסת לאיטה על ⇖האבן∎ האם התולעת יודעת את האבן∳ האם האבן אינה אותה האבן▪ כעת כשהתולעת יודעת אותה∳ הבט באבן מעיני התולעת▪ מגוף התולעת∎ מהי השפה של התולעת∳ האם התודעה אינה אלא ארגון מסוים בחלל∳ לפעמים אתה נופל לבור אבל את העצמי אפשר להסביר לפי דמיון∎ לצאת מתנועה זה לצאת מגבולות התודעה∎ חשבת פעם למה האלים הראשונים נסוגים אל האין∳ העולם מקשיב לתנועות הריקוד שלך∎ אולם כשם שהילד צריך להיפרד מאמו▪ כך החיים צריכים להיפרד מבוראם▪ האידיאליזם הוא מחלה הוגו⇖ מרירות∎ אתה נח על איים⇖ הוגו▪ אך לים יש סדר⇗ אחר. בניגוד לאי▪ הים מקפל בתוכו את הדרמה האמיתית של הבריאה∎ בשל הפער, הוגו. הפער בין תשובה לשאלה, לא בין יש לאין אלא בין יש ליש. אבל אתה רוצה לדעת רק את מה שאתה כבר יודע. לכן אתה ממשיך להילחם נגד הדרקונים הגדולים ומוצא שוב ושוב רק את גופתך המבותרת. אינך מבין, רק כאשר תבתר תחילה את גופתך, בעליצות ובחדוות-מוות, תתעורר סופסוף לצד גופתו הכנועה של הדרקון. חומר ללא תנועה∎ כל המצבים הפוטנציאלים ללא בחירה∎" 

106.

אין משהו שמעליב אותך יותר מאשר הצורך האנושי מדי לומר אני. אין משהו שמעליב אותי יותר מאשר הצרכים  של הגוף. זה המקום שבו האני שלי חש את עצמו חסר אונים. במיוחד בעידן שלך. אני אומר לעצמי, איפה האני שלי ביחס לגוף. בכל מקום אתה נתקל בזה, בצורך המעליב הזה של כל אחד לומר אני, במיוחד בעידן שלך.   הרי כל כך הרבה דברים שנתבעים אני לא רוצה. ואז איפה הגוף ממוקם, אתה מתכוון, ביחס ל. אתה או אחר,זה נכון ביחס לכולכם. הגוף. הגוף שלי? שלו? אני הגוף? אין דבר שהוא פחות אני מאשר הצורך הצועק לומר. כל הזמן, אני. יש הבדל ביננו? אנחנו אחד?  אני אני. כי זה נכון ביחס לכולכם. מי זה שם, צועק מתהום הטחול? אני רבים. ואז, איפה האני, בציווי הכללי. גוף אחד, גוף רבים? הרבה גופים, אחד לכל אני. בציווי הבלתי מתפשר של מכונת הקיום. להיות עבד לצורך לומר, פעם אחר פעם. ולמה צריך לומר, אם זו עובדה? גוף אחד? הצרכים הנלוזים שלו. התביעות הבלתי פוסקות של אותו...למה זקוק לומר, שוב ושוב. אותו...שוב ושוב, את מה שברור מאליו. שוב ושוב, אלא אם זה לא ברור מאליו. אלא אם. ומה היחס? כלומר, בינך לבין...אני אני אני. אני אני איני. הוגו, אתה זוכר שסיפרת לי על אכילס? אני איני אני. משונה, הזכרת את אכילס וישר חשבתי על הצב. חשבתי על הצב ופתאום התערער לי אכילס המקורי. שאלתי את עצמי, האם זה הוא? האם זה אכן שמו? תמימותו של האני...למשל, הבת של החברים שלך, שלא מפסיקה להסריט את עצמה, סרטון אחר סרטון, ומה היא אומרת שם? כן, משונה איך דברים מתערערים כשהיחסים המרחביים משתנים. ומה אתה, ביחס לגוף? גם הזמניים. האיש הקטן שנמצא מאחורי המסך? התמימות הזו...זה מגעיל אותך. ומה קורה כשהמסך יורד עליך? גם הדבר כשלעצמו כבר אינו אותו הדבר. כמו על אבא שלי? לפחות כשלעצמו. שלך? ממתי התחלת לתבוע עליו בעלות? כן זה הגעיל אותי. דווקא התמימות, שכולם כה נהנים להתרפק עליה. האם יש משהו שהוא שלך? בעברית, המילה חטא היא. אולי הגוף. אומרים אוה...היא כל כך חמודה! איך היא רוצה לומר אני. נחזור לאכילס. מלשון להחטיא. למה זה מגעיל אותך?  כשהמסך יורד, אנא עארף, אולי כל מה שיש זה מסך. הקדמונים לא יחסו ערך לכוונה. אולי כשהמסך יורד רואים רק במה שנותרה ריקה. כלומר לאני. זה מגעיל כי זה לא מודע. הרצון לא נחשב שלך. אתה מתכוון לקבר שלך? כי זה לא הרצון שלה. החטא הסתכם בתוצאה של הפעולה. אולי למציבה. אז אכילס, בימים ההם, אם החטאת את המטרה חטאת כשאכילס מתכעס על אגממנון כי הוא לקח את כריסאיס. כן, המסך יורד ואולי אם הצלחת אפילו אין במה. כלומר אם לא הצלחת והחטאת כל מה שהיה זה מסך. זה הכל. נפש או אני, כולנו משרתים של דבר-מה אחר. המצאות מודרניות. לא הבנתי, זו מטאפורה לגוף או לאני. לחטא. בריסאיס. לנשמה. מה? בריסאיס, את כריסאיס הוא היה צריך להחזיר. ומה רע בזה? אתה מתכוון לקבר שלך? אנא עארף, פשוט מגעיל. בגלל המגיפה שפשתה בצבא היווני. זה לא מגעיל בגלל האחר, אלא בגלל היומרה המפוחלצת הזו. אבא שלה היה הכוהן של אפולו. אני חוטא משמע אני אני. ואז הוא נקם. שזו אני? את חושבת שזו שאת. וההיבריס: אני אני אני. אבל אנחנו סוטים מהנושא. נשוב לאכילס. אז אכילס. מחטיאים את המטרה. כל הזמן מאחורייך יש משהו שצוחק. העניין עם אכילס הוא שהוא לא אונן על האני אני אני ללא הרף. הוא לא תקף את עצמו. מי זה זה שצוחק. כמו הנשמות המודרניות האלו. איך אתה יודע שהוא צוחק?  והגוף – מה היחס ש. אם הוא עצר בעצמו להרוג את אגממנון זה היה בגלל אתנה. היא תפסה את בן-פלאוס בשערו הזהוב. הבת של החבר זה לא אני. וגם אגממנון. אני זה לא. והגוף? אתה מתכוון, ביחס ל? לא בגללו. הגוף שלה זה לא אני. וגם אגממנון. היא? והוא יצא לדרך, והשליך בלבו של בן-אטריאוס חלום מזיק. לכן הוא חשב שהם צריכים לתקוף את טרויה.

אין דבר שהוא פחות אני מאשר אבל לא היתה יומרה פנימית להגיד זה המקום אני שבו האני שלי חש גוף את עצמו אחד גוף רבים בצורך המעליב אין דבר לכל אני שוב ושוב ולמה שתחשוב שזה הרי זה האם אתה שולט הצורך האנושי במחשבות לא הם מופיעים ברגשות ללא בחטא לומר שליטתך מפציעים מתוך הכלום הגוף זה כלומר הגדול מן האלים החטא שנוטעים אותם מגעיל זה הגוף בלבך חסר אונים בכליותיך הצרכים של מגעיל חש את עצמו מגעיל אותך ביחס לגוף חסר אונים אז למה לחשוב כלומר בעידן ברור שלך שזה הרי זו מחשבה לא בא מופרעת שוב ושוב לגמרי שזה אני כאשר במיוחד לא בא שוב ושוב זה לא את חושבת אני שזו וזה איפה את הגוף אתה מתכוון אני ביחס ל ממוקם אבל המסך יורד הצורך הצועק לומר מגעיל ואין אפילו במה אין יש אני מסך אני ואותו דבר לגבי הרצון אתה מתכוון ביחס ל יש ממוקם שוב ושוב לא ממני מי זה שם צועק מתהום הטחול אני למה אני אין דבר שהוא אני פחות מי זה אני שם צורח אני לצעוק שוב ושוב אני שאי אפשר אני היא אני אני שאיני אני אפשר אני החוצה אני תוקף אני את אני עצמו אני מאונן אני על אני עצמו אני זה אותו דבר אני שוב אני ושוב

107.

על מה שאין לדבר עליו  - עליו צריך לדבר. על כל השאר יש לשתוק.

108.

לדבר לדבר לדבר ללא הפ  ^𝄽    קה רק לדבר לדבר על מה שאי אפשר לדבר לדבר שאין לו מילים אין משמעות אין דימוי יצוג תמונה אולי צליל אבל לא צליל רעש לבן לא כלומר רעש לא לבן כלומר במובן החיצוני בטח אי אפשר למקם על הסולם ביחס לדבר לדבר מה המשמעות היחס אין יחס עומד לבדו בשתיקה רק רוצה להתדבר אין משמעות אבל יותר משמעותי מהכל כלומר לצאת נגד אי אפשרותה שפה פרטית כי שפה פרטית כי שפה כי כל שפה כל שפה פרטית שפה שהרי וגם ובנוסף_ וכמו כן_ ושווה לציון_ ולא נפריז בחשיבותה אם_ אומרת כלומר מבטאת כלומר צועקת כלומר בועטת כלומר רוחשתלוחשת לוחכתמוחשת הקול הפנים האמת לא התאמה חוץ פנים כי שפה לא פרטית לא כלומר לא כלומר לא אין כלומר באין כלומר כלומר רוצהלומר חלל כלומר לומר תרגום כלומר וגוף ומה עם מבפנים ובאמת אי אפשר לדבר לדבר כלומר לדבר לא לדבר לדבר מבלי לדבר לדבר בשפה משותפת כי לא כי מה כי איך (     ) את מה שיש (      ) שחש (שלא)        שמרחיש  ← בורידים ← בדם ← ברקמות ←בעצמות ← בלשד התודעה ואולי בעצם בורידים< בדם< ברקמות < בעצמות < בלשד ה אולי ורידים⇖דם⇖רקמות⇖עצמות⇘לשד⇞_{תודעה אולי} ורידים= דם= תודעה= רקמות = לשד התודעה  ∨ ורידים + דם + רקמות + עצמות =𝛛תודעה ∨ ⩰ ורידיםדםרקמותעצמות ∨ (ורידיםדםרקמותעצמות) ∈ תודעה ∨ תודעה ∉ [2209 [Alt+X ורידיםדםרקמותעצמותגוף∎  כי למרות שמדברים ומדברים על מה מדברים בכלל לא יוצאים מהתחוממובן כלומר מה2200 alt + X  הכללי מדברים ומדברים שפות של ∄ של 2204 ואז לחץ alt + X כלומר תרבות כלומר שיתוף כלומר שייכות כלומר זהות כלומר ∄ שפות של אין אבל על מה שבאמת (וראה השימוש כאן במילה אמת) שבאמת מתרחש שמרחיש כלומר מה שיש על זה אין כלומר ∄ ר"ל 00AC  רוצהלומר ואז לחץ alt + X תקבל 00AC  ואז לחץ [או דרך עורך המשוואות ולחץ רווח] כלומר ¬ אבל כשרוצים לדבר כלומר כשרוצים לומר על מה שהוא ∄-אני מה שהוא ¬ הרצון שלי לומר הרצון הכללי הרצון המוכר לומר הרצון המשותף הרצון הזהה לומר כי מה זהה כלומר הרי ∄ דבר זהה לומר דבר ∄ זהה לאחר לומר אינו∄ לעצמו כלומר אם רוצים לדבר לומר על הדבר הפרטי לומר הפרטי ∉ ל ∄ לא הפרטי לא ∈ לאין לא לומר כי הפרטי כן לא ∄ וזה הדבר היחיד שיש משמעות לומר כלומר שיש לומר הבדל כלומר השאר זהה השאר שיתוף לומר השאר תרגום השאר לומרדמיון כלומר רוחות רפאים כלומר אין כלומר ∈ אין כלומר ∉ ל אם רוצים לדבר לומר בנוזל באד ולא במוצק כלומר במציאות ולא לומר בהזיה של ∄ למשל גוף למשל ҉ של גוף למשל כל ∳∳ של גוף למשל  X∄ הוא ∧ ∄ לא X כלומר כשרוצים לומר שפה () אמת שפה () מציאות שפה () פרט ()  אין = כלומר אין ≡ כלומר אין ↔ כלומר שפה () הבדל () העדר ≡ כי דבר אינו ≡ אינו = אינו ↔ אלא רק ≡ מחליף = מחליף Alt + X 2194 סימן בסימן בסימן בסימן בסימן בסימן בסימן בסימן בסימן בסימן ב Cמן, CMan, שיאMan simאן,simman   𝄞⎼⎼𝄼⎼⎼  מן אבל איך לסמן את ההבדל את הפרט את הבלתי את הלא את היש האמת החש המרחיש הגוף הפנים הנמחק ש¬ ש¬ לדבר הנשתק 1D13B  עבור 𝄻 1D13C  עבור 𝄼 1D13D עבור 𝄽 הנשתק לדבר בשתיקה  𝄻 𝄻 𝄻 𝄻 𝄼 𝄼 𝄼 𝄼 𝄽 𝄽 𝄽 𝄽 שתוק עבור שתיקה עבור דבר שתוק עבור דבר דבר אינו עצמו כל דבר במקום לומר דבר לומר שתיקה כלומר אין רק דבר לומר אינו דבר כלומר אינו דבר אינו לומר דבר ולדבר עצמו לומר שתיקה כלומר אין דבר משמע לומר אין סימן כלומר משמע אין אני משמע אין כלומר ∃ משמע  לא כלומר לומר אין לדבר על לומר הדבר כלומר הפרטי כלומר היחיד שצריך לומר לדבר אין כלומר בשתיקה רק בשתיקה לדבר בשתיקה כי שם נמצא הדבר לומר רק שם ה∃ השאר ∄ כי ∀ קיים ∃ שתיקה לכל ∄ ∃ מילה ∀ שתיקה ∃ לכל שפה שאינה פרטית ∄ יש יש ה- ∄ ¬∃x (x) ∧ ∃x (¬x) לשון אחרת ¬∃(יש) ∧ ∃(אין) לשון אחרת ∃¬ ∧ ¬∃ לשון אחרת ¬∃ · ∃¬ לשון אחרת   [ ≢]  ∅ = ∅  ¬∃ ∧ ∃¬  [∴ ≠]  ¬∃x(x) [≠] ∃x(¬x) לשון אחרת V (𝛛←𝛟 ˟ ˫ˢˣ ⩰ Sub(x)  

אחרת

אחרת

𝄼  לשתוק 𝄼

109 - מכתב לסופר מאמא שלו

הוגו בני היקר,

ניסיתי לקרוא את הסיפורים ששלחת לי שפורסמו בעיתון של תפר[1]. כפי שאני מניחה שאתה מתאר לעצמך, לא הצלחתי להבין הרבה ממה שהיה כתוב שם. בעיקר הבנתי שאתה לא יודע אם יש לך אני, ואני תוהה מה גורם לך לחשוב כך. אם אין לך אני, למי אני שולחת את המכתב הזה? לדעתי - וזו רק דעתי, אתה יכול לא להתחשב בה – יש כאן משהו שקשור לילדות שלך. למשל הקטע הזה עם הראשים, זה ממש מזכיר לי את מה שדוד ברוך אמר לך פעם, שטוב שהראש לך מחובר לגוף כי אחרת הוא היה מתנתק ועף לשמיים. אתה זוכר את זה? כן או לא, יכול להיות שהפנמת משהו מזה (תמיד היית מאד רגיש! אני זוכרת שאורנה תמיר פעם אמרה לי, הילד שלך הוא רגיש כמו ילדה) ובגלל זה הראש שלך עכשיו מתנתק מהגוף. תעשה מה שאתה רוצה, אתה הרי אף פעם לא באמת הקשבת לי, אבל אני חושבת ששווה לברר עם עצמך על מה כל זה יושב. האם אתה עדיין נפגש עם הפסיכולוגית שלך? אני חושבת שכדאי, אבל אל תחשוב שאני רוצה שתעשה את זה בשבילי, כי אם רק בשבילך. זו העצה שלי. רוצה – תיקח. לא רוצה – אל תיקח.

בנושא אחר, אני לא מבינה למה תמיד אתה צריך להיות כל כך מיוחד. כישרון יש לך, זה כולנו יודעים, ואתה מבזבז אותו על אני לא יודעת מה. תסלח לי, אבל מה זה כל הקשקושים האלו עם האותיות באנגלית והתווים? רוצה לכתוב תווים לך תכתוב לחנים (אף פעם לא הבנתי למה למה עזבת את המוזיקה, הרי אהבת לנגן לא?). נו, אני לא פרופסור לספרות, אבל זו רק הדעה שלי. למה שלא תכתוב סיפור נורמלי, לאנשים נורמלים? אולי תכתוב את ההיסטוריה המשפחתית שלנו? יש למשפחה שלך היסטוריה מפוארת שאפשר לעשות עליה גם דרמה לנטפליקס. זה זה יעניין גם הרבה אנשים ותוכל לבקש לזה מימון ממשרד התרבות או מהאגודה למורשת יהדות בבל. היום מחפשים בנרות דברים כאלו. אתה רוצה להיות סופר אז תכתוב סיפור שאנשים יוכלו לקרוא, עם עלילה וקונפליקטים ומתח ודמויות. נו, אתה תאמר לי שגם בסיפורים שלך (עדיין לא הבנתי אם זה כמה סיפורים או סיפור אחד) יש דמויות, כמו אינש או הבחור הערבי, ג'עפר אבן משהו. אבל מה התפקיד שלהם בסיפור זה לא מובן. ושלא תחשוב שזו רק אני. שאלתי גם את עדנה המורה שלך לספרות מהתיכון וגם היא לא הבינה. אבל כפי שאתה יודע היא מאד מעריכה אותך, אז היא אמרה שהבנה היא לא בהכרח ערובה לאיכות, ושאת הגאונים הגדולים ביותר לפעמים לא הבינו. היא מאד מעריכה אותך.

אני עדיין חושבת שכדאי שתמצא עבודה. או שתלך לעשות תואר. למה שלא תעשה דוקטורט? בחור חכם כמוך, זה בזבוז. היית יכול ללכת ללמוד כמה שנים היי טק ואז למצוא איזו משרה מצויינת שתכניס לך מספיק כסף. ואז תוכל להמשיך לכתוב את הדברים שלך (שלא תחשוב שאני מזלזלת בהם, אני פשוט לא מבינה, אבל כמוני גם רוב האנשים). מי מפריע לך? אולי פעם בעתיד יגלו אותך, הלוואי, אבל בינתיים צריך לשלם את החשבונות ולחיות, וגם, כן, לדאוג לעתיד שלך ולפנסיה. אני יודעת שאתה לא אוהב שאני מזכירה לך את זה, אבל גם מה לעשות, אלו החיים, אתה כבר לא ילד, והגיע הזמן שתהיה קצת עם הראש על הקרקע.

אוהבת ומעריכה מאד,

אמא

[1] השגיאה במקור