בראשית הזמן (והמרחב. מהו הזמן ללא מרחב? כמו כף יד ללא): כמעט לפני עלות השחר ולקראת שקיעה, ביום אחד מן הימים או הלילות, בשבוע מן השבועות וחודש מן החודשים ושנה שאינה ממניין השנים, בתווך שבין שבירת הכלים להופעת הנפילים והאיומים שבאלים, על אחד הכדורים המתגלגלים בחלל החלקלק, מושכים ודוחים תחת השמש, לפני ואחרי ובזמן המפץ הגדול, על גבו של צב-הבריאה, על גחונו של ניצוץ השכחה, בריק של מעבה האדמה, בקליפה המכסה את ביצת-הקוסמוס, כלומר, בחור השחור של נקבת תנין הממתין לפעור את שפתיו.במילים אחרות: ברוק שנתקע בבית הבליעה. 

שנית, אם לא שלישית: המקום (והתפאורה): בקתה ביער. בית בעיר. צימר בכפר. בניין רב-קומות. במרתף הגג. במעלית האוטובוס. בתא הטייס. ברווחים הצרים בין אבק ספר אחד לאחר על המדף הקיצוני משמאל באצטבה האמצעית בחנות הספרים בפינת איקס אנד וואי. במרווח שנפתח בתודעתך עד שהוא מקיף את המצח. לגבי התפאורה – לא משהו אקסטרווגנטי מדי, זה העיקר. כד, קיסם אזניים, קלקר, נוצה. זה יספיק. נסכם: הבית הוא היער. היער נמצא בקרחת עיר. במעלית האחרונה של הבניין. במרתף האוטובוס. באבק הצימר הצר. יש תא – ושם, איך לא, טווס. טס בתודעתו-שלו אל המצח. 

שלישית, אם לא שנית: הדמויות (אפשר לפרט גם לבוש ושיער): ראשון, פישל: צהוב, אוורירי, כמטר ארבעים ושישה, עגלגל, ללא זיזים, שיערו קירח, טעמו כשל תאנה מיובשת, ריחו גרביים, מגעו ענן. עובד כנסע בחברת נעצים. מאחוריו קריירה מפוארת למדי כרתך עשבים. הגיבור בה"א הידיעה של הסיפור. שנייה: יען מטקסס. חסרת שם, תאריך ומקום לידה, נוצות, מוטת כנפיים, מחוך, יכולת תעופה או תודעה. מגעה כשל תרווד או מצקת, ריחה מעלה זיכרון של כיסא מנהלים בגוטרשטראסה מספר 210 בבאזל. לגבי הטעם: קצת כמו תרנגול הודו. בת-זוגו של פישל. יתכן שפישל ובתו אוכלים אותה במהלך הסיפור. יתכן שלא. שלישית: הבת. יתכן שהיא בתם של פישל וזוגתו, יתכן שהיא בתה של היען מחיזורים קודמים. הטקסט לכל היותר מרמז על תשובה, אם כי יתכן שמדובר בהטעיה מכוונת של הקוראת. גם לבת אין שם (אם כי בטקסטים אחרים היא נודעת לעתים בשם ברונהילדה בנבנישתי). הבת אינה אלא תנועה מתמדת של חומר. שיערה אפור. טעמה אפור. לבושה אפור. מגעה אפור. גופה (החומרי) אפור. גופה (האסטרלי) אפור. עיניה אפורות. ריחה, דווקא, סגול, ואותו הדבר נכון לגבי תודעתה. יתכן שהיא מתה במערכה הראשונה בתמונה הראשונה. יתכן שפישל הורג אותה ומבתר את גופתה כדי לזקק ממנה את האפור. יתכן שלא. הדמות הרביעית והאחרונה מבין הדמויות הראשיות היא דמות של כלב רועים בלגי שמחופש לכלב רועים גרמני. סיפורו מכשכש סביב ציר הסיפור של שלוש הדמויות האחרות אך לא מתנגש עימו. אפשר לדמות אותו לירח או אסטרואיד המקיים יחסים מגנטיים של משיכה ודחייה עם כדור הסיפור, ולמרות קיומו הנפרד, הסובב במסלול אליפטי משלו, הוא משפיע במידה כלשהי על הגאות והשפל של הסיפור המרכזי. 

רביעית, הרקע:  כידוע, הזמן שבו מסופר הסיפור הוא תכול. הווה אומר, לאחר מלחמת הנעצים הראשונה ועל סף שעה עגולה. האלים מתו כולם. מרקב גופותיהם קמו זבובי ענק תכולים, רימות ענק תכולות, ננסי ענק תכולים, מיקרו-פילים תכולים. העולם הוא חוט סורר בגוון תכול הפורץ מחצאית של אישה או ציור בצבעי אקריל שרקעו תכול, שוליו תכולים וטבורו תכול גם הוא, אולם בקצהו, בסמוך לנעץ המחבר אותו לקיר המוזיאון בחדר השלישי מימין בסוף המסדרון לצד שירותי הנכים, מסתמנת בשורה של צהוב אוורירי – פישל, האדם הראשון שבקע מהתכול האינסופי.  

חמישית, דמויות המשנה: אגרטל: כנוע, צייתני, נוטה להתפרצויות זעם בלתי-צפויות. אני רואה אותו ירוק בקבוק אבל פתוחה להצעות. נהר: אפשר לומר שלנהר יש אופי זורם. כך, כל אינטראקציה של הנהר עם מי מהדמויות תהיה זורמת. אין לנהר צבע, טעם או מגע, אולם ריחו כשל כיסא עץ בסתיו ושמיעתו (כלומר, צלילו) אנפה. ישו: משחק את עצמו. למרות האיקונות המוכרות העולות בדמיון, מבחינת מראה קשה לעתים להבדיל בינו לבין אגרטל, אם כי קיים בינהם הבדל טקסטורלי. ריחו כשל דבר-מה מוכר שעומד על קצה הלשון אך מסרב להתפענח. טעמו תפל. פסח/ה: יצור קדמון, כגון האורבורוס, חגיגי לפי מהותו אולם טומן בתוכו את זרעי העצב של הקיום. מתחביביו: לתור אחר מופעי דראג בירושלים. בכל פעם ששמו מאוכזר מופיעות בעקבותיו מילת שלילה או שאלה שלאחריהן הסיפור נגדע, קופץ קדימה או אחורה בזמן כשאופיו ועלילתו, על אף העדרה, משתנים לחלוטין. הדמויות, אם הן בכלל מופיעות בסיפור, עוברות לשוחח על נושא שאינו קשור בשום צורה לנושא הקודם. מספר פעמים בעקבות הופעתו של פסח/ה הן גם מתחלפות ביניהן (כך למשל, במערכה הראשונה תמונה ראשונה פישל הופך לאגרטל והיען לישו). תה קמומיל: למרות היותו מבקר ספרות, ריחו מלבני וטעמו צמרירי. דבריו תמיד מאחרים או מקדימים את זמנם. ניצבים: שני כבשים, איש 1, אישה 1, איש 2, אישה 2, מסרגה, תן מחמד, אוויר פורח, שומה (או מס או סרטנית, אם אכן מדובר בהגדרות נפרדות), בעל-זבוב, הים. הניצבים עשויים להופיע בסיפור ועשויים להיוותר רק כאיום. 

שישית, הלשון: פצועה. פסוקה. פטרייתית. נטייה לאותיות שורקות. המשלב: רירי אך שבור. 

שביעית, מאורע מחולל וקונפליקטים. פה נכונה לקוראות הפתעה, משום שבסיפור הזה אין שום קונפליקט. הקונפליקט היחיד, שאותו חולקות כל הדמויות המשתתפות בסיפור, הוא ההיעדר הזועק של כל קונפליקט מכל סוג שהוא, ומכאן הקונפליקט שהוא הצידוק להתקיים כסיפור בהיעדרו של קונפליקט. אותו הדבר נכון לגבי המאורע המחולל: אין שום דבר – פצע, רצון, אנקה, תקווה יבלת פטרייתית  - שמניע את הסיפור. באותה מידה הוא יכול להתחיל ברגע זה כמו גם בעוד שנתיים, אלף שנה או אף פעם.   

הסיפור

בשארית הזמן, מרחב כמו כף-לא-יד, כמעט לקראת עלות השקיעה, ביום מן הלילות ושנה שאינה (שבירת הנפילים, האיומים שבכלים) התגלגל כדור אחד בחלקלק, נשכח בקליפה המכסה את גב חורו של תנינה:   ממתינה בתחילתום זמן. 

ועל החור בקתה, ועל הבקתה יער, ועל היער עיר, ועל העיר צימר, ועל הצימר בית, ועל הבית בניין, ועל הבניין רב-קומות: ובקומה מרתפ-גג, ובמרתפ-גג טייס, רווח צר בפינת איקס אנד וואי, תחת התודעה הנפתחת לצד המצח, לא משהו אקסטרווגנטי מדי: נוצה, כד, קיסם, קלקר. נסכם: הבית הוא היער. היער נמצא בקרחת עיר. ושם, איך לא, טווס - בבית הבליעה אל המצח. תכול הוא המצח. תכול הוא העולם ותכול גם הסיפור: מתו האלים וגופתם התכולה ננעצה בקיר המוזיאון, ומן הרקב קמו ועלו זבובים ורימות וננסים ענקים ומיקרו-פילים, כולם תכולים, אך חוט-סיפור סורר שאינו מתבשר לצד שירותי הנכים: פישל, האדם הראשון שבקע מהתכול האינסופי: עברירי וצהוב, גירו רחביים, מטעו שכל אתנה מבוישת, כארבעים מטר ושש ועננו מגע. תחילה רתח עשבים ואז נאצים. לאחר מכן המלחמה הגדולה, בטקסס, שם יענה. שם טרווד שם מצקט. של תרנגול. והתעם? קצט קיסא. ופתאום - הבת. מגעה אפור שיערה אפור מערה אפור שיגעה אפור מבושה אפור מלוכה אפור גועיה אפורות ופועה אפור. תודעתה סגולה. האם מתה? האם פישל...? הטקסט אינו. ובשולי האירועים האלו כלב רועים בלגי, מחופש לגרמני, מכשכש כירח, מקיים יחסים של משיכה ודחיה עם מי הנהר, עם אגרטל שמתפרץ על פני הזרמים. ובתפקיד עצמו, ישו (וכאן המקום להזכיר גם את נס הדגים וכיכרות הלחם, ואיש 1 ואישה 1 ואיש 2 ואישה 2 ותן-המחמד שככל הנראה שייך לאחת הנשים, וכל אלו עמדו על שפת הנהר ולמרות זאת נראו כמו מרחפים באוויר הפורח, ואחת הנשים סרגה במסרגה ושניה שתתה תה קמומיל בזמן שבעלה, אם אכן היה בעלה, והימים היו ימי חג הפסח/ה ולא)

ירושלים, חג הפסח/ה, התשפ"ה 2025

פישל: לא לא, זה נורא ואיום. במובן זה, אני חושב על רוב ההגות הצרפתית במאה העשרים כעל הר גבוה של חרא שבקצותיו הוא נוטה לסלסול מופרז ולקישוט מצועצע. מיותר ומכביד כמחוך. 

נהר: איני משוכנע שדימוי המחוך, כאשר הוא מתווסף לדימוי הבסיסי (והיפה) של 'הר חרא', הוא נכון כאן. 

פישל: אני זורם איתך. תוריד את המחוך. 

נהר: במובן זה, הוא חושב על רוב ההגות הצרפתית במאה העשרים כעל הר גבוה של חרא שבקצותיו הוא נוטה לסלסול מופרז ולקישוט מצועצע.

ישו: ומה דעתך על הפסיכואנאליזה של לאקאן? 

אגרטל (מתפרץ בזעם): מה קשור לאקאן לכאן? אין לנו דברים חשובים יותר לדבר עליהם?!

אולי ברונהילדה בנבנישיתי (להלן, הבת): למשל? 

נהר: למשל בעל זבוב.

פישל: למשל הים.

אגרטל: למשל  מה מקומה של אמך (מצביע על המקום בה אמורה להיות היען), אם היא בכלל אמך, בסיפור. 

תה קמומיל: דימוי המחוך אינו במקום. 

נהר:  (לאגרטל) היען אינה כאן, היא זרמה הלאה ותופיע בהמשך. 

אגרטל: (בבושת פנים) אני נכנע. 

נהר: בשלב זה אני מציע להביט בכלב הזה המכשכש סביב ציר סיפורנו כגוף זר, עתים נמשך וקרב ועתים נדחה והולך, ובהולכו ובשובו הוא משפיע, כמו הירח, על הגאות והשפל של הסיפור. 

ישו: מה אתה חושב שהוא מסמל? 

הבת: תנועה מתמדת של חומר אפור. 

ישו: האפרוריות המאיימת של הקיום. 

הבת: אני מרגישה את האפור הזה בתוכי. 

נהר: אם כי ריחך, דווקא, סגול. 

פישל: יום אחד אחלץ את כל האפור הזה ממך. 

ישו: יתכן. 

אגרטל: יתכן שלא. 

הבת: (נועצת מבט חד בישו ובאגרטל) למרות האיקונות המוכרות העולות בדמיון, קשה לעתים להבדיל בינכם.  

אגרטל: אני מסכים. 

נהר: במבט שטחי את צודקת. אולם בעוד האגרטל שלנו נוטה לירוק בקבוק, ריחו של ישו הוא כשל דבר-מה מוכר שעומד על קצה הלשון ומסרב להתפענח. 

אגרטל: (מתפרץ, בטון כנוע) אני מסכים. 

תה קמומיל: (לאגרטל) שלא לדבר על מספר דמויות שטרם הופיעו ואולי בחירתן היתה שגויה מראש.  

הבת: על מה הוא מדבר? 

נהר: אני חושב שהוא התייחס להערה של אגרטל בשורה העשירית. 

תה קמומיל: לגבי המונולוג של היען, אני חייב לציין שהוא הלאה אותי, לא רק בשל השפה הפרובינציאלית שלה ומה שלא אוכל לכנות אלא כטינופת לשונית, אלא גם מפאת היעדר הקשר שאני מוצא מבחינת הקומפוזיציה של הסיפור. מה הקשר בין מה שמתרחש במערכה הראשונה לבין המונולוג הזה על הכלב? ומדוע מסרה המחברת בידי הקוראים רק שלוש רפליקות מתוך המערכה כולה, כאשר ברור שהיא ארוכה וסבוכה בהרבה? 

אגרטל: על מה לעזאזל הוא מדבר? 

נהר: תה קמומיל מתקיים תמיד בעבר או בעתיד. בעברו הוא פריחת הקמומיל, בעתיד הוא חליטה. 

הבת: כלומר, הוא יודע מה יקרה בעתיד? 

נהר: עליי לדייק: הוא יודע את העתיד רק בנוגע לסיפורים. לגבי המציאות הוא אינו יודע דבר. 

הבת: תופעה כזו מעניינת. ומה בנוגע להווה? 

נהר: לתה קמומיל אין הווה. ההווה הוא כמו התיון כאשר הוא מאוחסן בקופסה ועטוף בשקיק פלסטיק. 

פישל: או הפרחים לאחר שהם נקטפים ונדחסים לארגז. 

נהר: אין להם כל מהות בהווה, הם התקיימו בעבר, וישובו להתקיים בעתיד. 

אגרטל: זה קצת מזכיר את ישו. 

פישל:  ישו מתקיים מחוץ לזמן, ולכן הוא תמיד הווה, גם כשהוא עבר. 

נהר: (מהורהר) יש משהו בדבריך...כלומר, זו נקודת מבט אפשרית. מצד שני ניתן גם למצוא קווי דמיון. 

פישל: למשל? 

נהר: למשל מבחינת פוטנציאל הישועה. כשם שישו מושיע את הנפש, כך תה קמומיל מושיע את הקיבה. 

פישל: אם כי גם מבחינת תיאולוגית אני מזכיר לכם שהישועה הנוצרית התרחשה כבר בעבר, ובה בעת היא עודנה מתרחשת בעבר ותושלם בעתיד. 

הבת: אבי, האם זה שונה באמת מהישועה של תה קמומיל? בטני, למשל, נושעה כבר בעבר מכאביה על ידי חליטה טובה של קמומיל, וככל הנראה תיוושע גם בעתיד. אמנם ברגע זה היא אינה נושעת, אך סביר מאד להניח שבעולם כולו, על אינספור נפשותיו, יש לפחות נפש אחת שקיבתה נושעת כעת ברגע זה.  

אגרטל: וכבר אמרו, נפש בריאה בקיבה בריאה. 

פישל: איני בטוח בכך.

הבת:  בישועה? 

פישל: לא, קראת לי אבי... איני בטוח שאני אביך. 

הבת: שוד ושבר. אתה בטוח בכך? 

אגרטל: הוא צודק. אם תעיינו בעיקרי הסיפור, הדבר נאמר שם במפורש. 

הבת: נאמר שאיני בתו? 

אגרטל: נאמר שיתכן שכן ויתכן שלא. 

תה קמומיל: (נפנה לאחור ומצביע כלפי צדה הימני של הבמה, אם היתה שם במה) ראו מי זה בא ומתגלגל אלינו. הרי זה האורבורו...

הבת:  (קוטעת אותו) אני לא רואה שום דבר.  

(כולם מסתובבים לכיוון אליו מצביע תה קמומיל, מאמצים את עינהם, מתרוממים על קצות האצבעות)

פישל: אין שם אף אחד. 

אגרטל: גם אני לא רואה דבר (לרגע ארוך כולם נועצים מבט זועם בתה קמומיל, אולם בבת אחת מסירים את מבטם וחוזרים מייד להתעסק בעניינם).

נהר:  בכל מקרה, ניתן למצות את הדיון בכך שנאמר שיהיו ההבדלים וקווי הדמיון בנוגע לזמן אשר יהיו, הבדל מרכזי וודאי הוא שבניגוד לתה קמומיל, ריחו של ישו הוא כשל דבר-מה מוכר שעומד על קצה הלשון ומסרב להתפענח. 

הבת: (שתיקה. כולם מהוהרהרים. הבת מפנה מבטה באגביות לאחור) הי, תראו שם! (כולם ניעורים מהרהורם ומביטים לאחור. מרחוק נראה נחש האורבורוס, מתגלגל במהירות בכיוונם).

ישו: (מהורהר) אני חושב שאני מכיר את הטיפוס הזה...

הנהר: על גבו הוא נושא את זרעי העצב של הקיום. 

ארבעה אנשים - איש 1, אישה 1, איש 2, אישה 2 – ותן אחד מגיעים לבמה, למרות שאין במה, ומחזיקים שלט שעליו רשום:

ירושלים, שנת שלושים ג'תשצ"א, מופע הדראג הגדול במזרח-התיכון. 

תה קמומיל: (פונה לבת ולפישל) לגבי תהיית האבהות, אני מציע לא להקדים את המאוחר. אתם תתדיינו על כך בעוד שתי תמונות.

ישו :כן... זה הטיפוס הזה, פסח/ה, לא? 

לא לא כי הו בה אליי בלילה קמו כלב קן כלב בה אליי מאחורה ואני פרשטי לו את הנוצות בתנועה כזתי ונענעטי את הישוון כחה קאילו אני רוצה קאילו אני מזמינה אותו פנימה יאללה בו וזה ממש לא נחון שקמו שאמרו הו היה רק זתומרת קאילו לא ממש כשור לסיפור קי את הכלבים תמיד צריך לכשור לחול מקום שלוקחים עותם וזה למדתי מאבא שלי יקח אוטו אלוהי קמה מכות הו היה מחתיף לי כן עם החגורה שלו טח טח יקח אוטו אבל זה קבר סיפור אחר ולעניין שלנו קן אבל היה בו מין דוור שכזה מין כטע שכזה שאני לו והו גם אמר שהו לו יחול לפני הו אמר עט זה ומי עתה כושב שאתה בחלל רציתי רק לומר לא לך מכאן לך כי כחה לא חכה לא למרות שהו עסה לי עט זה ומשו דגדג לי שם כן זה דגדג קי הו בא אם הצהוב האוורירי הזה שלו בתוך קול התכול הזה שקבר נמעס ממנו וחשבתי לומר לא בו אני זורמת בו לתוחי קמו נהר קמו ים כי גם הרגשתי עת הזרמים בתוח הגוף שלי זורמים קמו קמו לא יודעת קמו מה אבל קמו משו אבל משו בתוחי וקן בטח כשהו אמר עני לו יחול אז ורק בגלל זה הו איה כלב קן כלב בןכלב רואה בלגים או גרמנים קמו נאצים במלכמה הראשונה והו אמר לי בויי בויי לשירותי הנחים ניסא לארים לי עט החצאית ואני לא יודאת פתום מה אבר אלי אני הרמתי עט האגרטל והתפרצתי יצאתי עליו אמרטי לא מה עתה חושב לך שכחה אני לך תז והו אמר רגע רגע אבל מה אם הבת ואני אמרטי ישו איזו בת בראש'ך מה נדפ והו קתע אותי ואמר בויי נשב לדבר על זה אל קוס תה קמומיל קמומיל אני אמרתי בפליאה כי איה לא ריח צמרירי אהההה כן והיו גם שם איש 1 שאיה ליד אישה 1 ועוד איש 2 ואישה 2 שאייתה לה אל אפרצוף שלה שומה כזותי מגאילה והאישים הם סרגו במה אם סרגו במסגרה מצחיק אחד קיא במה סוגרים אםלא במסגרה ואיתם איו גם שתי כבסים ותן מכמד והבעל זתומרת האיש הו היה דומה לזבוב שפורך באוויר ועני אסתכלתי על התנמחמד ואיתה לו לשון שאייתה פשוקה ופצואה ואיו אליה פתריות ולמרוט זאת קלומר למרוט קול זאת עם התנמחמד והלשון וההתפרצויות של העגרטל והצהוב שרב עם התכול והשאלה הטיאולוגית ושאלת האבאות וגם קול מיני דוורים אחרים עדיין לו איה להם קונפליקת בסיפור ורק בסוף לקראט השקיעה משו התחיל לזוז כשפונתיוס פילאתוס שאו איה הנציב האליון של יהודה הגיע לסיפור בערב הפסח/ה ואי

אי-שם, בשארית המרחב, שקיעה עולה ללא כף-יד, מתגלגל כמו אורבורוס בחלקלק, מעל בקליפה המכסה את גב חורו של תנינה: ממתינה בתחילתום זמן. ועל הזמן חור. ועל החור עיר. ועל העיר צימר ועל הצימר מרתף ובמרתף טווס. טס טס טס. על נוצה, על קלקר, בתוך כד או אגרטל, מתפרץ: תכול הוא הסיפור, תכול גם העולם, מתו האלים וגופתם. ומהגופה קם הנכה הראשון, פישל, ארור וצהוב, רירו חרביים, מענו שש וארבעים וגובהו תאנה. יתכן שהוא האב ויתכן. זה לגבי העבר. והעתיד, וישועת הקיבות, אלו נתונים בידי תה. נסכם:  בשאריתהמרחבעולהשקיעהזמנללאכףידמתגלגלגבחורושלתנינהטסטסטסטתכולהואהסיפורהעולםמתוומגופהקםפישלששוארבעיםומטעויתכןשכןיתכןשלאזהלגביהעבר

והעתיד, ישועת הקיבה וישועת הנשמה, מתגלגל במהירות לכיווננו. דמותו במרחב: חגיגית ובלועה, דמות אורבורוס, נושך את זנבו במורד גבעת גולגלתא; דמותו בזמן: בשנת 30 לספירה, רגע לפני הסעודה האחרונה, ערב חג הפסח/ה, ומדוע

ירושלים, חג הפסח/ה, ג'תשצ"א 30 לספירה, מופע דראג ליד גבעת הגולגולתא: 

הנהר: (לאגרטל) מדוע אתה סבור שזה הוא? 

פישל: לא לא, זה לא הוא. 

אגרטל: אני אומר לכם. זה הוא. 

הבת: מי? 

אגרטל: הנציב העליון של יהודה. 

הבת: פונטיוס פילאטוס? 

תה קמומיל: (פונה לבת) מלבד זאת, אתן לא דומות. אין לך נוצות או כנפיים. 

הבת: אין לי מה? 

פישל: אל תשימי לב אליו. 

אגרטל: זה מה שאני אומר. פונטיוס פילאטוס. בכבודו ובעצמו. 

פישל: הוא גורם מערער בסיפור. 

הבת: פונטיוס? 

אגרטל: הוא התכוון לתה קמומיל. 

פישל: (לבת) אכן. (פונה לישו) אתה מאשר? 

ישו:  אני לא בטוח. כלומר, הוא דומה לו, תווי הפנים...כן, קצת יותר חיוור אמנם...לא יודע, עברו כל כך הרבה שנים מאז...

הבת: (מסתובבת סביבה, מביטה בהשתוממות) איך בכלל הגענו לפה? 

הנהר: תה קמומיל.

אגרטל: הוא החזיר אותנו לעבר?  

הנהר: אני חושש שכן.  

הבת: (מהורהרת) מה נעשה עכשיו?  

אגרטל: למה את מתכוונת? 

הבת: אני מתכוונת, איך נחזור להווה? 

פישל: לעתיד. 

יען: לעתיד!  נהדר! תמיד תהיתי איך נראה העתיד. 

תה קמומיל: ושנית, עלי לומר שלא הבנתי את הפתיחה של הסיפור. כזה ג'יבריש. אי אפשר לחלץ משם כמעט דבר בעל איזה שהוא מובן, שלא לדבר על היעדרה של קוהרנטיות או קשר בין החלקים השונים של הסיפור והדמויות, ואפילו בין דמות אחת לעצמה/הקטע היחיד שהייתי אולי מותיר בטקסט הוא הדיאלוג לגבי המחברת, אולם גם את זה יש לערוך. מאיפה למשל צצה לפתע המסרגה או איש א

איש 1: (קוטע אותו) עכשיו את יודעת. 

אגרטל: חשבתי שארבעת האנשים והתן הם רק ניצבים. 

איש 1: המחברת מתכננת תכניות והדמויות....

יען: הוא צודק. לדמויות יש חיים משלהן. לחשוב שהמחברת אחראית לכל פרט ופרט זו לא יותר מיהירות אנושית שאינה מטיבה להתבונן בטיבה האמיתי של המציאות. 

פישל: לכל היותר היא מספקת קווי מתאר ראשונים, אולי כוונה או מחשבה ראשונית, אבל מכאן ועד לייחס לה אחריות לכל שינוי מקרי בעלילה או גחמה של דמות...

יען: בלבול ויוהרה. ניסיון ליצור היררכיה בין המחברת לדמויות, כאילו יש בכלל הבדל בינן!

פישל: יתרה מכך, יקירתי, כאילו יש בכלל מחברת והיא לא אלא אבסטרקציה ממוסדת. והיוהרה, הו היוהרה! תוצר של פחד קיומי, שמא תאלצי להודות שאינך אלא שלל הדמויות המתפרעות במעטפת ראשך. 

מסרגה: לעתים אף לא ממש דמויות אלא קולות, רעידות, עיוותים, רעשי רקע קטועים.

יען: והניסיון הנואל להשתיק חלקים מהם. 

פישל: את כל מה שאינו נכנס תחת אחדות היצירה. 

יען: אחדות הזמן והמקום. 

פישל: לכל סיפור יש התחלה ואמצע וסוף. 

יען: טירוף מושלם. מתי ראית זמן אחיד? 

פישל:  שזורם בכיוון אחד בלבד.

יען: וסיפור שמתחיל לפתע כמו יש מאין, כאילו הוא זרע בראשית.  

פישל: או סיפור שיש לו סוף. כאילו זרעיו לא מתפזרים כמו אבקנים ברוח וממשיכים אל הסיפורים האחרים.  

יען: למעשה, מדויק יותר היה לומר שיש רק אמצע.

פישל: למעשה, מדויק יותר היה לומר שיש רק אמצע. 

יען: (במבוכה) מה אתה עושה? זו השורה שלי...

פישל:  הדיאלוג הזה מלאה אותי. 

יען: (בעליצות) נתחלף. זה באמת יכול להיות משעשע יותר. 

פישל: והעבר והעתיד – מה תגיד עליהם? 

יען:  מפלצות! שתי מפלצות מרובות זרועות ששולחות אותן ללא הרף בכל זמן ובמרחבים שונים. 

פישל: לחשוב על מקום אחיד, כאילו לא בו בזמן מתרחשים אינספור מרחבים.

יען: וכל מקום יש לו זנבות במקומות אחדים וראשים במקומות אחרים וגם לאלו זנבות...

פישל:  וכן הלאה וכן הלאה גלולים האחד בתוך השני. מזכיר את אותה מפלצת מיתולוגית שראשה נושך את זנבה, כמו אותו טיפוס, מה שמו, פ...

יען: ששש יקירתי! אל תהגי את שמו. 

פישל: מדוע? 

יען: משום שיש עוד דברים לומר, לפני שנחזור שוב לעבר. 

פישל: אנחנו כעת בעבר. 

יען: אז להווה. אם לא לעתיד. 

פישל: לעתיד!  נהדר! תמיד תהיתי איך נראה העתיד. 

יען: אני חושש שכבר השתמשת בשורה הזו בעבר. 

פישל: אתה צודק! (מהורהרת) אולי שוב חזרנו בזמן? 

יען: העבר של העבר. 

פישל: ואז, כל מה ששוחחנו עליו לפני כן היה ההווה. 

יען: (מתפייט במליצות) ועתה (נצמד ליען, מביט בה במבט מלא אהבה), כל מה שנותר לנו הוא לפסוע יחד (אוחז בכנפה) אל העתיד. 

פישל: יקירי!

יען: יקירתי!

(היען ופישל מתנפלים אחד על השני בתשוקה). 

הבת: (במבוכה) אמא! 

(פישל והיען מתנערים באחת ממקומם. שניהם מתהלכים מצד לצד, מתעלמים האחד מהשניה ושורקים באגביות. כך מספר רגעים, וברגע אחד שניהם רצים במהירות וניצבים משני צדיה של הבת)

יען:  זה לא בטוח עדיין. 

הבת: מה לא בטוח?

יען: (מסיט את ראשו קלות כלפי היען)  שהיא, נו...

אגרטל: אני חושב שהוא צודק. בעיקרים נאמר ש"יתכן שהיא בתו..."

הבת: נו? בתו, אבל לא בתה! 

הנהר: (מהורהר) כביכול היא צודקת. 

יען: עניין של לוגיקה פשוטה. כל עוד הסיפור לא הכריע בשאלה האם את בתי, לא יכולה להיות לנו וודאות שאת בתה. 

אגרטל: הסבר את דבריך. 

יען : אם היא בתי, היא אינה יכולה להיות בתה.

הבת: מדוע? 

יען: הרי זה ברור. עניין של חוקים ביולוגים. (מצביע על היען) . הסתכלו עליה. היא יען, ואילו אני, עד כמה שניתן לומר... (לפישל) זה מגוחך.  

פישל: בדיוק מה שרציתי לומר. 

יען: נתחלף. 

יען: איננו יכולים להביא צאצאים יחד. 

פישל: וחוצמזה אתן לא דומות. אין לך נוצות או כנפיים. אם כי אפשר לראות כאן (מצביע על השפה של הבת) שפם קטן שמצמח...

הבת: לך יש שפם. 

פישל: לכן נאמר "יתכן". 

אגרטל: משמע...

הנהר: משמע יתכן שהיא בתו ואם בתו אז אינה בתה, וזה בשל עניין המגבלה על הולדת צאצאים משותפים. בכל מקרה, הסיפור טרם הכריע בשאלה הזו, והיא תוכרע אם היא תוכרע, רק בעתיד.  

יען: בעתיד!  נהדר! תמיד תהיתי...

הבת: אני אישית מעדיפה לחזור להווה. 

ישו:  הווה או עתיד, זה לא אכפת לי. כלומר, להיצלב פעם אחת למען האנושות – זה קורבן שלקחתי על עצמי. אבל שהעבר יחזור על עצמו שוב ושוב...

איש 1: כמו טראומה בלתי פתורה. 

אישה 2: או פוסט טראומה. 

תה קמומיל: ראשית, כפי שציינה הדמות המרכזית בהמשך הסיפור  – דברים שנקטעו בגסות בידי איזו דמות משנית (שקיומה בסיפור הוא שערוריה) ולכן מוטב שאחזור עליהם שוב – לטעמי היה דבר-מה גרוטסקי בדמות

מסרגה: מה ההבדל בינהם? 

הנהר: (מהורהר, פונה לישו) מה שאמרת גורם לי לחשוב...

ישו: מה שאמרתי? 

הנהר: לגבי הטראומה. אני מתכוון, חשבתם בעצם למה נשלחנו לעבר? 

הבת: אמרת שזה בגלל תה קמומיל לא? 

הנהר: כן כן, זו הסיבה, אבל מה המניע? 

הבת: אתה חושב על טראומה בלתי פתורה? 

הנהר:  (מושך בגדותיו) איני יודע. זו רק השערה.  

יען: אבל איזו סוג של טראומה? 

פישל: כמובן, טראומה ספרותית. לתה אין קיום מחוץ לסיפורים. 

הבת: אתה חושב על משהו בלתי פתור, בעבר של הסיפור? 

פישל: משהו שמציק לו, ולכן הוא אינו מצליח להשתחרר מהעבר. 

אגרטל: ולחזור להווה. 

הבת: שלא לומר להתקדם לעתיד. 

יען: העתיד!  נהדר! תמיד...

הנהר: חשבו על כך, תה קמומיל הוא המבקר של הסיפור. ככזה, הוא אולי היחיד מבין הדמויות, נאמר, שאינו בוקע מתהומות נפשה של המחברת, כלומר הוא אינו עצמאי כמו יתר הדמויות, אלא...הממ, אולי אפשר להקביל אותו לזעקותיו של האני היוצא כנגד החירות הבלתי נסבלת של הלא-מודע. 

אגרטל:  אנחנו הלא-מודע? 

הנהר: זו, לטעמי, הסיבה שהים נמצא בסיפור, למרות שהוא לא מופיע בו. הים תמיד מייצג את הלא-מודע. 

אגרטל: אולי הוא עוד יופיע. 

פישל:  אולי הוא הופיע. 

אגרטל: בעבר? 

פישל: זו שאלה של פרספקטיבה. אנחנו משוחחים עכשיו, ולכן מבחינת הזמן אפשר לומר שאם אנחנו משוחחים עכשיו אנחנו משוחחים בהווה. וכיוון שהתמונה הקודמת מתרחשת בעתיד הרחוק...בכל מקרה, הייתי אומר שביחס למה שקרה קודם אנחנו כעת או בהווה או בעבר. אם אנחנו, כפי שאני סבור כעת, בהווה, והעתיד כבר התרחש בתמונה הראשונה, הרי שניתן לצפות שאם הים יופיע הוא כבר הופיע. ואם אנחנו עדיין בעבר, יתכן שהים מופיע ברגע זה ממש. 

ישו: ומה לגבי התן-מחמד?  האם גם הוא מייצג את הלא-מודע?

הנהר: אפשר שכן. אפשר גם שהוא מייצג את היללות מזרות האימה בלילות ירושלים הקרים, על גבעת הגולגלתא, שם עוד מעט יתרחש, אם לא התרחש כבר, מעשה הצ....

ישו: אנחנו סוטים מהנושא. שוחחנו על תפקידו של תה קמומיל. 

פישל: אני חושב אותו יותר כאני עליון. 

אגרטל: פרודיאני או לקאניאני? 

פישל: לא לא, בהחלט לא לאקאיאני. האם אמרתי לכם פעם מה אני חושב על רוב ההגות הצרפתית במאה העשרים? הר גבוה...

ישו: (קוטע אותו) אתה הרי יודע שיש לי כבוד גדול לפרויד. מעבר לעובדה ששנינו יהודים, הרי אי אפשר לומר שהתיאוריה שלו לא עבדה מצוין ב...מקרה שלי...

פישל: אביך סירס אותך...

ישו: כן. ואל לנו להאשים את פילאטוס או יהודה בנושא, הם היו רק שליחים. וחזרה לענייננו, למרות הכבוד הגדול שאני חולק לתיאוריה של פרויד, אני סבור שבמקרה שלנו הסופר אגו במשמעותו הלאקאיאנית מדויק יותר. 

אגרטל: הסבר את דבריך. 

ישו: אצל פרויד הסופר אגו הוא רק האיסור. אבל חשוב על הציווי של הסופר אגו אצל לאקאן, Jouis! Jouissance! 

תן מחמד: העודפות. 

ישו: הציווי ליהנות מחציית הגבול. 

הנהר: והרי מה מאפיין את הסיפור שלנו יותר משני אלו? 

ישו: ובה בעת, גם האשמה נוכחת שם. זה בדיוק הפרדוקסליות הלאקאניאנית של הסופר אגו. 

אגרטל: ואז החזרה לעבר מסמלת את האשמה. 

הבת: החטא הקדמון של האשמה. 

ישו: האשמה על היעדר סיפור. 

יען: ככל שגדלה הנאתנו, נעדר סיפורנו. 

ישו: גדלה אשמתנו. 

הנהר: והיא לא תיפתר אלא באמצעות קורבן.  

אגרטל: קורבן הדם הפורץ מן הנקבים.

הנהר: יושיע את דמויות הסיפור.

אגרטל: יחלץ אותן מן העבר.

הנהר: אל ההווה.

הבת: אולי אף העתיד.

יען: העתיד! נהד

אגרטל: (מתפרץ) אפשר כבר להתקדם עם הסיפור?! 

הבת: אבל להתקדם לאן? 

פישל: ובכן, בדרך כלל מתקדמים אל עבר העתיד

יען: העתיד! 

פישל: לכן אני מציע שנתקדם ראשית לעבר. 

(תרועה עזה נשמעת. הקוֹרְנִיקֶן תוקע בקורנו, לאחר קבלת הפקודה מהקֶנְטוּרְיוֹן. פילאטוס כבר נטש את הגבעה. הלגיון מתחיל להתקדם באטיות ממלכתית בכיוון הדמויות שלנו. רגע דרמטי זה הוא קרקע נכונה מאין כמוה להופעתו של בעל זבוב)

בעל זבוב: כמעט לקראת עלות השחר, לפני שקיעה, מהקֹורְנוּ הרומי יוצאת תקיעה! – אם היתה לסיפור הזה איזו שהיא עלילה, התפתחות, טרנספורמציה, שינוי, דרמה, מסר, לא מסר גדול, לא משהו פומפוזי, אפילו רק, תובנה, או לפחות דבר-מה המעורר את הרגש! - אם היה דבר-מה מאלו, אולי היינו ממשיכים בו, בסיפור, היינו אף מפצירים בקנטוריון להמתין עוד שעה קלה, לנוח בכורסת האפיריון שלו, להביט בשקיעה, בכוכבים הראשונים הנזרעים בשמי ירושלים הנקיים מענן, להקשיב לשירת התנים המקדמים את הלילה. אולם כיוון שלמאורע הדרמטי ביותר בסיפור אחראי דווקא הוא, הקנטוריון, נפנה כעת את המבט אליו, אל המשמר הצועד בעקבותיו, או שמא לפניו, את דמויותינו העלובות נותיר מאחור ואל שני הגנבים, עלובים ורעבים, נסיט את הזרקור: פשוטים מכסותם, מזיעה רטובים, אל קלונם הם ניצבים, אל העמודים צלובים! אך עוד עמוד שלישי יש שם, עוד להינקז מהבשר שואף הדם: הנה הנה בא הקנטוריון, על פניו התנסחה כוונה. אולם האם כבר התרחשה הסעודה האחרונה של ערב הפסח/ה? הלא

מערכה ראשונה תמונה ראשונה

פישל: הלו! אני אגרטל!

יען: ג'יזוס! אני ישו!

הבת: יתכן שאני מתה. 

מסך, אם יש מסך.