אני רובינזון קרוזו. 

לא ההוא. רובינזון קרוזו מנהריה. ההורים שלי, ראובן ורבקה קרוזו, הכירו על ספינה. לא בהפלגה, סתם ספינה שעגנה בנמל חיפה. אבי היה מתדלק ספינות ואמי היתה בסיור של תגלית. היא לא אמריקאית. התאהבה בחייל והלכה אחריו לכל מקום. גם לסיור של תגלית הלכה אחריו, לוודא ששומר לה אמונים. שם בסיור, על סיפון הספינה, הכירה את אבי. לא התאהבו. המשיכה לעקוב אחר החייל. הלכה אחריו לרמת הגולן, לכותל. למצדה. עד לים האדום הגיעה אחריו. מתישהו עצר ואמר לה גברת, אני מרגיש שעוקבים אחריי, ואני לא יודע מי. ענתה שמי רבקה. רבקה מיוחס. אז עוד לא היתה קרוזו. אמר לה גברת מיוחס, אולי שכחתי משהו בנמל חיפה. יכולה לבדוק אם אני שם? היתה כל כך מאוהבת שהלכה לבדוק. לא מצאה שם את החייל. אבא שלי נותר באותו המקום. והשאר היסטוריה. איזו היסטוריה? ההיסטוריה של חברת קרוזו ספינות וסיורים בע״מ. אבי עבד כמתדלק ספינות כדי ללמוד את רזי העסק המשפחתי. הוא זיהה באמי את הפוטנציאל ולקח אותה לסבא שלי, יענק׳לה קרוזו, שהציע לה משרה בתור קלדנית שתפקידה לכתוב מנשרים פרסומיים. אמי, בתורה, לא מצאה את החייל ולא ידעה לאן המשיכו בסיור התגלית, ובראשה הקטן חשבה שזה אולי רעיון לא רע, לנוח לרגע מהשיטוטים ולכתוב ברושור מושך שיפתה את החייל לשוב לביקור חוזר. כך, הצטרפה אמי לעסק המשפחתי, ובהמשך למשפחה ממש, לא ברצון עמוק אלא יותר בתבוסה מרירה, מהולה בהכרה בוגרת שהחיים לא יביאו עמם סיבוב נוסף עם החייל. בסופו של דבר, הצלחת המנשרים השיווקיים דווקא בקרב יוצאי ברית המועצות כן הסבה לה עונג מסוים. יובל חלף על אבי ואמי ראובן ורבקה לבית משפחת קרוזו, לא באהבה גדולה, לא בסיפוק רב, אבל בנוחות כלשהי. תחת השם קרוזו יכול כל אדם להפליג בדמיונו אל האי הבודד שבו, זה הנמצא אצל כל אחד בנפשו. כמו בספר. לא שקראתי. אני רובינזון מנהריה. הבן של ראובן. לא יודע לקרוא בכלל, אנאלפבית. מגיל שמונה מתדלק ספינות בנמל. אמא שלי קראה לי רובינזון סתם. בדיחה. קוריוז. אולי יחשבוני לשודד ים. אולי יעזור עם הקהל האמריקאי. אולי יחזירו את הסיורי תגלית. 

נולדתי מחוץ למרחב ולזמן. אמי לקחה אפידורל וצעקה את הצעקות שלה פנימה. אני לא הרגשתי כלום. כשראיתי את הפנים של הרופא המיילד אמרתי ״תרגיש את עצמך בבית״. אבי לא היה בחדר לידה, אולי קיבל את פניה של ספינת תיירים בריטית. סבא שלי, יענק׳לה קרוזו, הגיע לברך והעניק לי כנפי צניחה. אז עוד היה בחיים. ברית מילה לא עשו לי. כשאני אומר שנולדתי מחוץ למרחב ולזמן אני מתכוון לזה. ובכל זאת הזמן הוא תמיד עכשיו והמרחב הוא כאן, בנהריה, עיר שבחופיה מסוגל אדם להתהלך ולדמות כאילו הוא אינו נוכח אלא בחופי ליבו. לכן עשיתי לי מנהג בשעות הבוקר המוקדמות לשוטט מצפון למזח ולהתרכז בנשימות. והמחשבות, אפשר להתבונן כיצד הולכות ומתרחקות משם, משוטטות עם זרמי אוויר של הים האגאי או היוני אל עבר הים הטירני והליגורי, וברחיפה נושפות מעל מישורי היבשת האירופית והאלפים הגבוהים. הן חוצות בדהייה נחושה גם את האוקיינוס האטלנטי, ואף ממשיכות אל חופי ברזיל השוקקים ומתעלות מעל הרי האנדים עד לאוקיינוס השקט. שם, רק שם, בארכיפלג קטן ונידח, יכולה מחשבה לנוח רגע אחד בודד. זו הגאוגרפיה של התודעה. ויש גם מדע מדויק. במשך שנים פיזיקאים מנסים להבין האם יתכנו מצבים שחלקיקים נעים מהר יותר ממהירות האור. והנה, מחשבה שמצאה מושב נחת בחואן פרננדס חוצה באבחה מהירה אוקיינוסים ויבשות ומתיישבת בחזרה בתוך הגוף שנמצא לחופי נהריה וצריך להזדרז למשמרת בנמל. אני לא מדען ואין לי צורך בהסברים, אני רק מנסה לתאר את העניין הזה עד תומו. נחוץ לי מאד להסביר כיצד ייתכן שנולדתי מחוץ למרחב ולזמן, ובכל זאת אני כאן ועכשיו.

כל חיי הם קו הנמתח מהעיר הצפונית אל עיר הנמל. ריח הדלק הוא בית שני. בכל אחר צהריים אני עובר ומתדלק את הספינות העוגנות בנמל. אני אמור להישאר עד הלילה כדי לוודא שספינות זרות לא עוגנות בלי אישור, או שפועלים בלי ניירות לא מתגנבים לסיפון. אני לא עושה את זה. אבא אומר שהם עוברים על החוק ומסכנים את כל העסק המשפחתי. אמרתי לאמא שבין השורות אפשר לראות שאלו אנשים שמבקשים עזרה. היא צחקה. אנאלפבית, אבל קורא בין השורות. לפני השקיעה אמא היתה נעמדת על הרציף ובוהה באופק. אבא אמר שעדיף לחכות למשהו מאשר לא לחכות לכלום. הוא אמר את זה כמו עובדה פיזיקלית. באותו ביטחון בו אמר שמים רותחים במאה מעלות, או שכל כיוון הוא נכון כשהמצפן מקולקל. והיתה בזה אמת. אמא תמיד חיכתה לסימן כלשהו. כמו מטיילת שאיבדה את המפה, מחפשת את כוכב הצפון. כל דבר היה סימן למשהו. למישהו. סבא היה אומר שהיא מבינה הפלגה מהי וזה מה שהופך אותה לכותבת המנשרים הטובה במזרח התיכון, ואולי בעולם כולו. 

יענק׳לה סבא שלי לא רצה להבין. שנא את הים. כיצד אדם ששונא את הים מקים חברת ספנות וסיורי הפלגה? כדי להרגיש. גם שנאה היא רגש, אפילו אחד חזק. ומתוך השנאה צמחה אימפריית הספנות שלו. שנא גם את ההצלחה של העסק. לפעמים היה נדמה שהוא שונא אפילו את ראובן, אבל רק מפני שמה שישנו הוא מראה למה שאינו. את רבקה דווקא חיבב. אולי מפני שידעה הפלגה מהי. 

הוא חזר בתשובה לפני המלחמה וחזר בשאלה אחרי המלחמה. אחרי חמישים שנה חזר שוב בתשובה. אמרו עליו צדיק, במקום שבעלי תשובה עומדים לא יעמדו צדיקים גמורים. אבא צחק. אמר בגלל הריח, ולא הסביר. בכלל נהג לצטט חכמים. אמר אני מרגיש משמע אני קיים. עניתי שזה לא הולך ככה. תיקן את עצמו. אני שוחה משמע אני בים. צחק. סבא לא צחק. אולי כי לא שחה. שנא את הים. פחד ממנו ולכן עגן בכל כוחו. אמר שיש מי ששט ויש מי שעוגן. הוא עוגן. בכל יום מימי חייו הבוגרים עגן בנמל חיפה. אבל בתוכו היה ים סוער. ים שהוא שנא.

מי שיודע לקרוא חושב שאנשים הם ספר, אבל בשביל אבא כל אדם הוא ספינה. חי עם אישה שמביטה לאופק, נולד לאדם שיש בו סערה, הילד שלו מחוץ לזמן. מחזיק את העסק כמו דייג שמנסה לרוקן מים מסירה דולפת. אפשר לחשוב איזה כאב לב זה ראובן. אבל אני לא חושב ככה, כי ראובן זה אבא שלי. ויענק׳לה זה אבא שלו. ורבקה, שאותה דווקא סבא חיבב, היא אמא שלי. 

וכך חלף הזמן. כל אדם והעוגן שלו. סבא נאחז בשנאה, אבא נאחז בעסק, ואמא נאחזה במעקה. ואני, בין כל אלו, כמו צל של סככה גדולה, נתון לתנודות השמש. 

עד שסבא טבע בתוך הים שלו ונעלם. כמו בכל בוקר, הייתי בדרך לשוטטות השגרתית מצפון למזח כשלפתע אבי צלצל. אמר שסבא טבע בתוך הים שלו. ביקש שאבוא להוציא במקומו הפלגה של פנסיונרים הולנדים. הוא צריך לחפש את אבא שלו. חשבתי ביני לביני שאדם שנעלם בתוך עצמו לא רוצה להימצא אבל לא אמרתי דבר ונסעתי לנמל. קצת אחרי שהקבוצה ההולנדית הפליגה לדרכה הגיע אדם מבוגר והתיישב על הרציף. הוא הביט אל הים ונראה חלש ועייף. היה משהו מוכר בתנועות שלו, באופן שבו ישב. שאלתי אותו אם הוא מחכה למשהו והוא בקושי הרים את הראש להביט בי. העיניים שלו היו טרוטות, כמו של אדם שעבר מקומות רבים מדי ואף אחד מהם לא היה לו בית. הוא לא ענה. הושיט יד לכיס והוציא פתק מקומט, רטוב לגמרי. נתן לי אותו. רק מילה אחת הצלחתי לזהות. “קרוזו".”אמי יצאה מהמשרד. היא נעמדה מולו והביטה בו. אמר שלום. ענתה שלום. רגע ארוך הם הסתכלו זה בזו, כמו שני דגים שנתקלים אחד בשני במעמקי הים. אתה כבר לא חייל, אמרה רבקה מיוחס. הוא לקח נשימה עמוקה. לא, אמר החייל. כבר לא חייל. אמי הנהנה. הסתובבה וחזרה למשרד.

גם האיש הסתובב והלך. נשארתי לשבת ולבהות בדמותו המתרחקת. מה יש למהר, גם ככה פקקים עכשיו בדרך לנהריה. לאט לאט הוא התרחק והפך לקטן יותר עד שנעשה לנקודה קטנה שלבסוף נעלמה. הבטתי באופק זמן מה, ולפתע קרה דבר. הנקודה שבה והופיעה, ולאט התחדדה וגדלה ושוב הפכה לדמות אדם. זה לא היה האיש המבוגר, זה היה ראובן. אבא שלי. הוא התיישב לידי, הוציא סיגריה והדליק אותה בלי לעשן. ישבנו ככה ושתקנו רגע ארוך. שאלתי מה עם סבא, והוא ענה שיש כאלה שהולכים לאיבוד, ויש כאלה שנמצאים בכל מקום חוץ מעצמם. זה נשמע כמו משפט חשוב, אמרתי, אבל אני לא מבין את ההקשר. הוא הביט בכנפי הצניחה על הז׳קט שלי וחייך. סבא לא עוגן יותר. הוא כיבה את הסיגריה, נעמד והלך למשרד.

המשכתי לשבת על המזח עוד שעה ארוכה כשהשמש הלכה וטבעה אל אופק הים.

הסתכלתי בפתק המקומט והרטוב שהחזקתי ביד. 

עדיין לא הבנתי מילה ממה שכתוב בו. 

הייתי מחוץ לזמן ולמרחב. 

חשבתי שמה שאינו הוא מה שישנו.

הבן של ראובן ורבקה מנהריה, הנכד של יענק׳לה. 

הייתי רובינזון קרוזו.